9. בעקבות אישורו של ההסכם כבעל תוקף של פסק בורר מחייב על ידי בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו, רוב המחלוקות שנתגלעו בין הצדדים באו על פתרונן. החובות שתשלומם הובטח לאורן וכן זכותו להיפרע מהנכסים המשועבדים, כולל החנות, בשיעור של 25%, קיבלו תוקף של פסק דין (ראו: סעיף 23(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968; אורי גורן בוררות 237-235 (2018)).
10. מעלליה של גב' כהן אשר סיכלו את החזרת החובות לאורן על ידי קבוצת כהן וטרפדו את מימוש הנכסים, לרבות החנות, הגיעו אפוא לכדי הפרה בוטה של פסק דין מחייב אשר ניתן על ידי בית משפט. התנהלות כאמור מהווה דוגמא קיצונית לשימוש לרעה בהליכי משפט, ועל כך עוד ידובר בהמשך. בנקודה זו, אציין רק כי החנות – שדמי מכירתה אמורים היו לשמש לכיסוי חובה של קבוצת כהן לאורן – פונתה רק בשנת 2017, אחרי הליכים של כינוס נכסים אשר כללו התדיינות ממושכת בפני בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (פסקה 5 לפסק הדין קמא) והתדיינות נוספת, קצרה יחסית, בבית משפט זה (פסקה 39ד לפסק הדין קמא). עוד אציין, כי מימוש החנות במסגרת הליכי הכינוס נעשה באמצעות מכירתה לאורן, ביום 12.1.2014, בדרך של קיזוז חלקי של חובות.
פסק הדין קמא
11. ההליך קמא נפתח עם הגשת כתב-תביעתו של אורן נגד קבוצת כהן, נגד גב' כהן והחברות שבשליטתה, וכן נגד נתבע נוסף, שבינתיים יצא מן התמונה בהסכמת יתר בעלי הדין. בכתב תביעה זה, דרש אורן כי הנתבעים ישלמו לו את אשר מגיע לו, לרבות פיצויים מוסכמים, לפי הסכם הבוררות. כמו כן ביקש אורן להטיל על גב' כהן אחריות אישית בגין כל החובות שתבע ולחייבה בפיצויים המוסכמים. בנוסף לכך, דרש אורן לקבל לידיו את דמי השכירות אשר שולמו, או אמורים להיות משולמים, לחברות שבשליטת גב' כהן בעד השכרת החנות בזמנים שזו היתה משועבדת לטובתו.
12. לאחר הוכחות, נתן בית משפט קמא את פסק דינו. בפסק דין זה, קיבל בית המשפט את תביעתו הכספית של אורן נגד גב' כהן במלואה. לצד זאת, דחה בית המשפט את דרישתו של אורן לקבלת דמי השכירות בגין התקופה שלפני יום 18.4.2013, אשר קדמה למימוש החנות במסגרת הליכי הכינוס. בית המשפט קבע כי אורן זכאי לקבל את דמי השכירות אשר שולמו בעד השכרת החנות בתקופת הכינוס בלבד: 18.4.2013 – 11.1.2014, עד למכירתה לאורן ביום 12.1.2014. קביעה זו נסמכה, בין השאר, על החלטתו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו שניתנה במסגרתו של תיק פר"ק 1087-09 [פורסם בנבו] על ידי השופטת ד' קרת-מאיר. בית משפט קמא ביסס את עיקר פסק-דינו על הסכם הבוררות ועל מסמכים נוספים, אשר כללו פסקי דין והחלטות שניתנו בהליכים קודמים בין בעלי הדין.