13. הפרסום השמיני – טייטלבוים התראיין גם ברדיו קול חי ואמר ביחס למקרה בגן הילדים כי: "רק העוול הגדול שלא כתוב עליו מגן דוד אדום... לקח לניידת טיפול נמרץ של מד"א חצי שעה להגיע. לצערנו התוצאה היתה קשה מאוד".
14. טייטלבוים אישר בחקירתו שהוא התראיין אודות האירוע ואמר כי: "אני מניח שיש עוד ראיונות ודיברתי על זה לא פעם ולא פעמיים... וגם בבמות נרחבות" (עמ' 64 שורות 22-23).
15. ברור שהפרסומים הנ"ל שבהם נאמר שאמבולנס של מד"א הגיע רק חצי שעה אחרי שהוזעק ועקב אי מסירת המידע ע"י מד"א אודות האירוע לאמבולנסים הפרטיים נגרם אסון ופעוט נפטר, נועדו להשפיל את מד"א ולבוז לה בעיני הציבור. לכן כל הפרסומים הנ"ל מהווים לשון הרע כהגדרתה בסעיף 1 לחוק. כאמור, באותו סעיף נקבע כי האיסור חל גם על פגיעה בתאגיד.
שלב ב' – האם עומדת לנתבעים אחת ההגנות הקבועות בחוק?
16. יש לדחות את טענת הנתבעים שחלה על הפרסומים הנ"ל הגנת אמת בפרסום בהתאם לסעיף 14 לחוק. סעיף 14 לחוק מעניק הגנה בפני תביעת לשון הרע, אם הוכחו שני המרכיבים: האחד כי הפרסום היה אמת והשני כי בפרסום היה עניין ציבורי. "בהתקיים האחד בלעדי רעהו, לא יהיה בכך כדי להועיל לנתבע" (ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ נ' חברת החשמל לישראל, פ"ד לא(2), 281 בעמ' 299). ההכרעה בדבר קיומם של שני מרכיבים אלו, נעשית על פי מבחן אובייקטיבי כאשר נטל ההוכחה מוטל על הנתבע. כמו כן, ההגנה לא תחול על פרסום שגוי, אפילו אם המפרסם פעל בתום לב והאמין בכנות כי הפרסום היה אמיתי (שם בעמ' 319).
בע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (4.8.08) (להלן: פס"ד שרנסקי) קבע בית המשפט כי:
"אמיתות הפרסום היא שאלה עובדתית... קיומו של עניין ציבורי היא שאלה ערכית הבוחנת האם קיים אינטרס חברתי המצדיק הכשרת פרסום פוגעני שיש בו לשון הרע... כדי לזכות בהגנת "אמת הפרסום", מטיל החוק הישראלי את נטל ההוכחה של ההגנה על הנתבע... מידת ההוכחה הנדרשת ולצורך הוכחת טענת אמת הפרסום, עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום... סבירותה של הפגיעה במושגים נורמטיביים מקרינה על שאלת תום הלב של הפוגע... עדיין אין מדובר בחירות ביטוי נטולת כל רסן ומגבלות ונדרשת גם כאן יחסיות ראויה בהתמודדות בין זכויות נוגדות של פרטים...".
באשר לטיבה של "האמת" הנדרשת לצורך ההגנה שבסעיף 14 לחוק, נקבע בדנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך פ"ד סז(1), 667, 712-713 (2014) (להלן: דנ"א אילנה דיין) כי:
"הדגש במסגרת הגנת אמת הפרסום הוא לא על הדרך, אלא על התוצאה – פרסום המשקף את האמת כפי שהייתה במועד שבו נעשה הפרסום. זאת, על בסיס מכלול הראיות, אף אם חלקן נתגלו או נוצרו לאחר מועד הפרסום. אם אין זה המצב, הרי שאין מקום להחיל את ההגנה".
עוד נקבע כי "הפרסום נדרש לשקף אמת "שלמה". כלומר, שלא ייעדרו ממנו פרטים המשנים את הרושם הכללי המתקבל מהפרסום, וכן שלא ייכללו בו פרטים משמעותיים שאינם נכונים" (ע"א 844/12 דניאל מולקנדוב נ' שרה פורוש (22.2.17)).
הנתבעים לא הוכיחו קיומה של הגנה זו היות שהם לא הוכיחו שהפרסום היה אמת.
17. מעיון ביומן המבצעים של מוקד מד"א, תמלול ההקלטות במוקד (נספחים 1-4 לתצהיר בלושטיין) ותחקיר איחוד הצלה, עולה שבשעה 13:50 הגננת התקשרה לכונן איחוד הצלה והכונן יצא אל הגן, החל לטפל בפעוט ובשעה 13:53 טלפן למוקד איחוד הצלה ודיווח על האירוע. רק בשעה 13:56 העביר מוקד איחוד הצלה את הקריאה למוקד מד"א שהזניק שתי ניידות ובשעה 14:05, תשע דקות ממועד הקריאה במוקד מד"א, הגיעו האמבולנסים לגן (עמ' 38 לנספחי בלושטיין).
18. טייטלבוים ואלמליח הודו בחקירתם שהתחקיר שאיחוד הצלה ערכה היה אמין והם ראו את התחקיר סמוך לאחר שנערך (עמ' 41 שורות 1,4, עמ' 42 שורות 24-25 ועמ' 58 שורות 12-14). הטענה שאמבולנס מד"א הגיע רק כעבור חצי שעה לא הוכחה והיא סותרת את התחקיר הרשמי של מד"א שלא נסתר ע"י איחוד הצלה.
19. אלמליח הודה בחקירתו שידיעתו אודות הגעת אמבולנס מד"א רק כעבור חצי שעה מקורה "ממה שאמרו לי" (עמ' 42 שורות 6-8) וגם טייטלבוים העיד שהמידע נודע לו מהמתנדבים (עמ' 60 שורה 7). ברם, המתנדבים שהיו באותו אירוע לא הובאו לעדות וגרסה זו כלל לא הוכחה.
20. בפרסומיהם, הנתבעים הסתירו את העובדה שבאירוע בגן הילדים הקריאה הראשונה נעשתה למוקד איחוד הצלה והוא זה שהזעיק את מד"א. לכן, הטענה כי מד"א "חטאה" כשהיא לא הזניקה אמבולנס פרטי אין בה ממש, שעה שמי שהזעיק ראשון את הכוחות היה דווקא מוקד איחוד הצלה. בנוסף, הנתבעים לא הביאו ולו בדל ראייה שבקרבת מקום היתה ניידת טיפול נמרץ של חברה פרטית. הנתבעים יכלו לזמן נציג של אותה חברה או את נהג האמבולנס שלטענתה שהה בקרבת מקום ואולם הם לא זימנו אותם, למרות שהם זימנו מטעמם בהליך דנן לא פחות משמונה עדים. אי זימונם מלמד כי עדותם לא היתה תומכת בטענת איחוד הצלה.
21. מהתחקירים של האירוע בגן הילדים, לרבות התחקיר שערכה איחוד הצלה, עולה שנפלו כשלים רבים מצד איחוד הצלה. עברו שלוש דקות עד שמוקד איחוד הצלה דיווח למוקד מד"א על האירוע ונמצא שהיתה חסרה לכונן איחוד הצלה מסכת ילדים בציוד שלו.
22. לנתבעים לא עומדת גם הגנת תום הלב בהתאם לסעיף 15 לחוק. סעיף 15 לחוק מעניק הגנה אם הפרסום נעשה בתום לב תוך קיומה של אחת מהנסיבות המנויות בסעיפי המשנה של סעיף 15. הנתבעים העלימו מהפרסומים את העובדה שהקריאה התקבלה תחילה במוקד איחוד הצלה והועברה באיחור למד"א והם אף לא טרחו לברר במד"א כמה זמן עבר מרגע קבלת ההודעה ועד להגעת האמבולנס והם פרסמו שהיה עיכוב של חצי שעה ללא כל בסיס עובדתי. הנתבעים אף לא פנו למד"א על מנת לקבל את תגובתה טרם הפרסום והעדר הפנייה למד"א, אף היא מלמדת על חוסר תום לב (עמ' 41 שורות 5-7).
23. משהגענו למסקנה שהפרסומים מהווים לשון הרע, יש לראות בנתבעים 1,3 ו – 4 כאחראים לפרסומים, היות שהם הודו בהם ואף התגאו בהם (עמ' 50 שורות 8-24). מאידך, לא הוכח שביר נטל חלק בפרסומים אודות האירוע בגן הילדים ויש לדחות כנגדו את התביעה בגין רכיב זה.
שלב ג' - מה שיעור הפיצוי המגיע לתובעת?
24. מד"א תובעת לחייב את הנתבעים בכפל הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בסעיף 7א(ג) לחוק בגין כל פרסום ופרסום בנוגע לאירוע בגן הילדים. כמו כן, מבוקש לחייב את הנתבעים לפרסם הודעות מתוקנות שכוללות התנצלות כלפי מד"א ולהורות להם להימנע מפרסומים פוגעניים נוספים. הנזק שטוענת התובעת שנגרם לה הוא שהפרסומים "פגעו ועודם פוגעים פגיעה קשה בשמה הטוב של מד"א, תוך הסבת נזקים רבים למד"א, לרבות תדמיתיים".
25. סעיף 7א(ב) לחוק שכותרתו "פיצוי ללא הוכחת נזק" קובע שביהמ"ש רשאי לחייב נתבע לשלם פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק. סעיף 7א(ג) לחוק קובע כפל הפיצוי הסטטוטורי ללא הוכחת נזק במקרים בהם הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע. סכומים אלו צמודים.
סעיף 19 לחוק מונה ארבעה שיקולים מקלים שבהם רשאי ביהמ"ש להתחשב לטובת הנתבעים בבואו לפסוק פיצויים והם – 1) אם לשון הרע היתה חזרה על מה שכבר נאמר וננקב המקור עליו הסתמך; 2) הנתבע היה משוכנע באמיתות הדברים; 3) הנתבע לא נתכוון לנפגע; 4) הנתבע התנצל על הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע.
יחד עם זאת, גם כאשר הנסיבות המפורטות בסעיף 19 מתקיימות, אין ביהמ"ש חייב להקל עם המפרסם והדבר נתון לשיקול דעתו. כמו כן, רשימת הנסיבות המנויה בסעיף 19 אינה רשימה סגורה, וביהמ"ש רשאי להתחשב גם במכלול השיקולים שהותוו בפסיקה (א' שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז-1997), 371 (להלן: שנהר)).
בפס"ד שרנסקי התווה ביהמ"ש שיקולים שונים שניתן להביא בחשבון בעת פסיקת פיצוי בגין לשון הרע. נקבע שם בפסקאות 51 ו-55 כי:
"בקביעת הסעדים, נלקח בחשבון אופייה של הפגיעה ונסיבותיה, ומעמדם של הפוגע והנפגע... חומרת הפגיעה משפיע על שיעור הפיצויים שיש לפסוק... תפוצת הפרסום, התנהגות הפוגע, התנהגות הניזוק ומעמדו קודם לפרסום ישפיעו על גובה הפיצוי...
...יש לתת משקל לנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהפרסום, אשר הפיצוי התרופתי נועד להטבתו. קיימת חזקה, כי נגרם נזק לשמו הטוב של הנפגע מעצם פרסום לשון הרע, המצדיק פסיקת פיצויים אף ללא צורך שיוכיח נזק ממון מיוחד אשר נגרם הלכה למעשה... נזק זה נשקל לא רק בהקשר לפרסום עצמו, אלא גם בהתחשב בהתנהגות הצדדים לאחריו, ואף במהלך הדיון המשפטי, התנהגות העשויה להגדיל את הנזק או להקטינו, לפי העניין. אף באשר למטרה העונשית, החינוכית וההרתעתית, יש לשקול את התנהגות המפרסם, ואת כוונותיו כפי שהן עולות מהתנהגותו כגון, האם היה בהן רישול או קלות דעת, או זדון וכוונה ישירה לפגוע... הערכת הנזק נותרת, בסופו של יום, עניין הנתון להערכה שיפוטית, הבנויה על אמות מידה כלליות, ועל נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הפרטי."
ברע"א 4740/00 לימור אמר נ' ואח' נ' אורנה יוסף ואח', פ"ד נה (5) 510, 524-525 דן בית המשפט העליון במטרות הפיצויים בגין תביעת לשון הרע ובשיקולים שיש לקחת בחשבון בעת פסיקת הפיצוי ונקבע כי:
"הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו של הניזוק... לתקן את הנזק לשמו הטוב, למרק את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע... בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב וסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד... ככל שהתפוצה היא רבה יותר, הנזק עשוי להיות גדול יותר והפיצוי רב יותר".
ראו גם: ח' גנאים, מ' קרמניצר וב' שנור בספרם דיני לשון הרע – הדין המצוי והדין הרצוי (מהדורה שנייה, 2019) בעמ' 445.
26. עוד יצוין כי על פי סעיף 7 לחוק, פרסום לשון הרע היא עוולה אזרחית, אשר בכפוף לתחולת חוק איסור לשון הרע, חלות עליה הוראות שונות מפקודת הנזיקין, לרבות סעיף 10 לפקודת הנזיקין הקובע כי "תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק". הוראת סעיף זה לכאורה מתנגשת עם האמור בסעיף 7א לחוק הקובע פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק וזאת ללא הבחנה בין אדם לתאגיד. ברם, כבר נפסק שהוראות החוק גוברות על הוראות פקודת הנזיקין. סעיף 7א(ג) לחוק הוא הוראת דין ספציפית ולכן גובר על ההוראה הכללית שבסעיף 10 לפקודת הנזיקין. מאחר שאין מחלוקת שהחוק מכיר גם בתאגיד כמי שעלול להיפגע מלשון הרע, הרי שמצוות המחוקק היא שגם תאגיד זכאי לפיצויים בגין לשון הרע בלא הוכחת נזק (ת"א (ת"א) 18725/05 קי.אס.פי. מחשבים נ' ברלב גיל (16.5.07)).
ראו גם: ע"א (ת"א) 16523-05-13 מאיר פלבסקי נ' חברת מקור הפורמיקה בע"מ (19.2.15) פסקה 67, 69; ת"א (מרכז) 20070-09-15 יוסף וינשטיין נ' יצחק (בן ציון) ג'רבי (21.6.18) פסקה 86; ע"א (ת"א) 9712-12-13 "קר" שירותי רפואה בע"מ נ' א.מ.ל אמריקן לייזר בע"מ (13.4.15) פסקה 26.
בפסיקה קיימת גם גישה הגורסת כי תאגיד, להבדיל מאדם בשר ודם, אינו זכאי לפיצוי ללא הוכחת נזק ועליו להוכיח שפרסום לשון הרע גרם לפגיעה ממונית בנכסיו או בעסקיו (ראו: ת"א (מחוזי י-ם) 8069/06 החברה לאוטומציה נ' גור (13.7.09). ברם, מהנימוקים המפורטים לעיל, יש לבכר את העמדה לפיה ניתן לפסוק לתאגיד פיצוי ללא הוכחת נזק ועובדת היות הנפגע תאגיד או תאגיד ציבורי תובא בחשבון לעניין גובה הפיצוי בלבד. (ע"א (י-ם) 51686-01-12 שמעון יורם נ' י.ד בראזני נכסים ובניין בע"מ (18.4.12) להלן: עניין בראזני; ע"א (ב"ש) 26767-12-14 מנחם גלילי נ' עיריית אשדוד (7.6.15) בסעיף 9 ו-10 להלן: עניין גלילי).
ראו גם: סקירתה של כב' השופטת (כתוארה אז) אביגיל כהן בת"א (מחוזי ת"א) 14264-11-14 גבריאל כנפו נ' סער גינזבורסקי (4.1.18) (להלן: פס"ד כנפו). במסגרתו, פורטו דוגמאות רבות מהפסיקה ביחס לגובה הפיצויים שיש לפסוק בתביעות לשון הרע.
27. בענייננו, מדובר בגוף ציבורי הממומן על ידי המדינה אשר תובע תאגיד שהינו עמותה ללא כוונת רווח, כאשר שני הגופים מטרתם הצלת חיים. הקמפיין והפרסומים המיוחסים לאיחוד הצלה הם רבים. אין מדובר בפרסום כתבה בודדת או מאמר יחיד אלא מדובר ברצף של פרסומים פוגעניים שהיוו חלק מקמפיין סדור ומתוכנן שמטרתו העלאת מודעות הציבור לשימוש בשירותיה של איחוד הצלה תוך הכפשה וביזוי מד"א. כל אלה עומדים לחובת איחוד הצלה בבחינת גובה הפיצוי שראוי לפסוק במקרה זה.
28. יש לזקוף לחובתה של הנתבעת את העובדה שמדובר בשמונה פרסומים בתפוצה רחבה מאוד ובכלי תקשורת מגוונים, שנעשו בכוונה לפגוע בתובעת, ומבלי שהנתבעים פנו לבקש את התייחסותה של מד"א לטענות החמורות שהועלו נגדה בטרם הפרסום (עמ' 49 שורות 7-9 ועמ' 60 שורה 8).
כמו כן, הנתבעים סירבו להתנצל על פרסומים אלו למרות פניית מד"א אליהם במכתב מיום 25.7.18 שלא נענה כלל. הנתבעים לא הביעו כל חרטה על פרסומיהם ואף במסגרת הליך זה הם בטוחים בצדקת טענותיהם והתנהלותם. כאמור, יש להבחין בין מקרה בו מעוול עומד מאחורי דבריו לבין מקרה שבו הוא מתנצל (רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (12.11.06)). במקרה דנן, הנתבעים לא רק שלא התנצלו, הם המשיכו להכפיש ולגדף.
29. מאידך, השיקולים לקולא הם היות מד"א, גוף ציבורי מונופוליסטי הנתמך על ידי המדינה והנזק שנגרם למד"א מהפרסומים לא "חיסל" אותו או את המוניטין שלו. אין מדובר באדם פרטי הנפגע מלשון הרע אלא בגוף חזק ומבוסס, שעל אף שמעמדו נפגע מהפרסומים, אין הפגיעה דומה לפגיעה כשהפרסום הוא כנגד אדם פרטי.