49. בצדק טוענת מד"א, שטענת איחוד הצלה שהיתה הצדקה לקמפיין לאור העובדה שמד"א ניתקה את קו המירס שפעל בין המוקדים, היא הרחבת חזית אסורה שלא נזכרה בכתב ההגנה ונימוק זה כלל לא הוזכר כעילה לפרסומים (סעיפים 10-11 לסיכומי התשובה). מה גם, שקו המירס היה רק אמצעי אחד להעברת המידע ולא הוכח כלל שניתוק הקו נעשה בסמוך לפרסום הקמפיין. בנוסף, משרד הבריאות לא הורה על חידוש קו המירס אלא על המשך העברת פרטים לכוננים שמתקשרים למוקד מד"א.
50. הפרסומים במסגרת הקמפיין היו נגועים גם בחוסר תום לב ונועדו לבזות ולהשפיל את מד"א. איחוד הצלה המשיכה לפעול בניגוד לחוזר 2017 והמשיכה לפרסם את המספר 1221. גם בדו"ח מבקר המדינה הנ"ל נאמר במפורש שאיחוד הצלה ממשיכה לפעול בניגוד לנהלי משרד הבריאות ומפרסמת מספר זה על שלטים ופרסומים שלה. גם במכתבו של המשנה למנכ"ל משרד הבריאות לטייטלבוים מיום 26.4.18 נאמר ביחס לפרסום מספר החירום 1221 כי:
"פעילות זו הינה בניגוד לחוזר מנכ"ל משרד הבריאות לשיתוף פעולה בין ארגון מגן דוד אדום לבין ארגון איחוד הצלה... הפעלת מוקד חירום לאומי מעבר לקיים במד"א, אינו נכון מבחינה מקצועית, יבלבל את הציבור ויאריך את זמן התגובה עד להגעת האמבולנסים הנדרשים במקרי חירום ובכך יביא לפגיעה בבריאות. אם הארגון ייצא בקמפיין בניגוד לחוזר, אנו נפעל לבטל את ההכרה באיחוד הצלה כארגון חירום לאומי".
51. כאמור, ביחס להגנת אמת בפרסום מכוח סעיף 14 לחוק, יש להוכיח את שני המרכיבים: גם אמת בפרסום וגם כי היה בפרסום עניין ציבורי. לא הוכח כלל שהיה אמת בפרסום.
52. הנתבעים טוענים גם שעומדת להם הגנת תום הלב הקבועה בסעיפים 15(2) ו-15(4) לחוק לפיה, תקום הגנת תום הלב במקרים בהם חלה על המפרסם חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את אותו הפרסום ובמקרים בהם הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי.
לצד דרישת תום הלב שבסעיף 15 לחוק, ניצבות החזקות שבסעיף 16 לחוק הקובעות נסיבות בהן חזקה על המפרסם שעשה את הפרסום בתום לב (סע' 16(א)) או שעשה את הפרסום שלא בתום לב (סע' 16(ב)). "יש להדגיש, כי תום הלב הנדרש בסעיף 15 הוא תום לב מהותי,... החזקות הקבועות בסעיף 16, על כל חשיבותן, קובעות כללים ראייתיים גרידא, ובין אם החזקות מתקיימות ובין אם לאו, בית-המשפט אינו פטור מלהתייחס לשאלה האם 'תום הלב' המהותי, הנדרש בסעיף 15, התקיים או לא התקיים בפרסום" (שנהר, 255).
סעיף 16 לחוק שכותרתו "נטל ההוכחה" קובע כי אם הנתבע מוכיח כי עשה את הפרסום בנסיבות הקבועות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב (16(א)). בנוסף נקבע בסעיף 16(ב) כי חזקה שהפרסום נעשה שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: 1) הדבר שפורסם לא היה אמת או הוא לא האמין באמיתותו; 2) הדבר לא היה אמת והנתבע לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים לברר את נכונותו; 3) הוא התכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה מהסביר להגנת הערכים המוגנים בסע' 15.
כלומר, על מנת לבסס את הגנת תום הלב על הנתבע להוכיח גם שהפרסום נעשה על ידו באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק וגם שהפרסום לא חרג מן הסביר באותן נסיבות.
53. במקרה דנן, לא קיימת הגנת סעיף 15(2) לחוק. גם אם חלה על הנתבעים חובה מוסרית לפרסם את הדברים על מנת להגן על שלום הציבור, חובה זו לא חלה שעה שהפרסום אינו אמת, הוא מבזה ופוגע "בבטן הרכה" של מד"א שכל תכליתה וקיומה הוא הצלת חיים. כאמור בסעיף 16(ב) לחוק, ככל שהפרסום לא היה אמת, והמפרסם לא נקט לפני הפרסום באמצעים סבירים לבדיקה האם הפרסום הוא אמת, חזקה כי הפרסום נעשה שלא בתום לב. כמו כן, הפרסום חרג מתחום הסביר ומטרתו היתה לפגוע ולבזות את מד"א וזאת אף במחיר עיוות האמת והכפשת מד"א באופן לא מידתי.
54. הפרסומים אף אינם בגדר "הבעת דעה" כמשמעותה בסעיף 15(4) לחוק. הפרסום התיימר לשקף מציאות עובדתית ואין בו כל הבעת דעה. הקמפיין "סיבת המוות – מד"א" מתאר עובדה ולא הבעת דעה. אף אם הנתבעים רצו לבקר את התנהלות מד"א, הדבר היה צריך להיעשות באופן סביר ולא בצורה פוגענית ומכפישה.
אכן, ככל שמדובר בביקורת על תפקודם של גופים ציבוריים, ההגנה שתינתן לחופש הביטוי מפני האיסורים בחוק איסור לשון הרע תהיה רחבה ביותר. יחד עם זאת, הזכות לחופש הביטוי, על אף היותה זכות יסוד חוקתית אינה בלתי מוגבלת, ובמילותיו של כב' השופט ריבלין בעניין בן גביר (בפסקה 14 לפסק דינו): "חופש הביטוי אינו חופש הביזוי, והזכות להשמיע אינה הזכות להשפיל."
עוד בעניין בן גביר ציין כב' השופט ריבלין בפסקה 32 כי:
"אדם המביע דעה על איש ציבור ובעניין ציבורי, לא יזכה להגנה, אלא אם יתברר כי פרסומו זה – בתום-לב נעשה. בין יתר השיקולים הצריכים לעניין זה, ניתן למנות את הכוונה שעמדה מאחורי הפרסום – האם כוונת זדון או שמא כוונה אחרת..; את אמונתו הכנה של המפרסם באמיתות הפרסום.. את מידתיות הפרסום – לשונו, סגנונו, נוסחו והיקף התפרסותו, כאשר אלה עומדים אל מול העניין שבו עוסק הפרסום..".
כב' השופטת ארבל מציינת בעניין בן גביר בפסקה 13-14 בנוגע להבחנה בין הבעת דעה אל מול קביעת עובדה כי:
"דרישה בסיסית על מנת שהגנת סעיף 15(4) לחוק תעמוד למפרסם, הינה כי יובן שהפרסום אינו אלא הבעת דעה.. לפיכך, על הטוען להבעת עמדה להבחין בין היסוד העובדתי בדבריו לבין היסוד של הבעת הדעה.. על דרישת ההפרדה בין עובדה לדעה נוספת הדרישה כי ככל שהבעת הדעה כוללת התייחסות גם לעובדות, אלה תהיינה נכונות... בניגוד לרכיב העובדתי של ההתבטאות, הרי שהרכיב של הבעת הדעה אינו חייב להיות נכון מבחינה עובדתית, ובלבד שאדם סביר יכול היה להסיק את המסקנה המשמיצה מעובדות נכונות בעיקרן, שעליהן התבססה הדעה... מכאן, מקום שאין הפרסום כולל עובדות אלא עיקרו במסקנה המוצגת כעובדה, הרי שמדובר בהבעת דעה שאינה סבירה".
במקרה דנן, לא מובן כלל מהפרסום שמדובר בהבעת דעה. אדרבא, הוא משקף עובדות נחרצות.
55. אכן, מד"א הוא ארגון "מונופוליסטי", היות שהוא גוף הצלת החירום הלאומי של ישראל. גם פרסומים שקריים ומכפישים נגד מד"א, לא יכולים "לחסל אותו" מעצם היות מד"א גוף סטטוטורי. יחד עם זאת, אין שום הצדקה למסע ההכפשה שהנתבעים ערכו כנגדו ואין ספק שהקמפיין פגע בתדמיתו. גם אם היתה קיימת מחלוקת בין הגופים, פעולה אגרסיבית ופוגענית זו של הנתבעים היתה בגדר לשון הרע מובהק. על פי סעיף 9.2 לחוזר 2017 שצוטט לעיל, בכל מקרה של חילוקי דעות בין מד"א לאיחוד הצלה "הנושא יועבר למשרד הבריאות לבדיקתו והחלטתו". היה על איחוד הצלה לפנות למשרד הבריאות ולשטוח בפניו את טענותיה ולא לצאת בקמפיין פוגעני ואגרסיבי כנגד מד"א. היא יכולה היתה אף לנקוט בהליך משפטי כנגד מד"א ואולם היא לא פנתה כלל לאפיק זה והדבר אף הוא מחליש את טענתה שהיא סברה שהדין עמה.
56. הכפשתה של מד"א על לא עוול בכפה ובהיותה ממלאת אחר הנחיות משרד הבריאות, פגעה גם בעובדיה ומתנדביה הרבים. הפרסום אף נעשה באופן נרחב ולקהלים גדולים ביותר.
שיעור הפיצוי נגזר לא רק מאופי וחומרת הפגיעה במובן זה, שככל שאופי ההאשמות המיוחסות חמורות יותר, כך גדל סכום הפיצוי. קיים גם, כאמור, יחס גומלין בין היקף תפוצת הפרסום לבין גובה הפיצוי. ככל שתפוצת הפרסום מצומצמת יותר, הנזק קטן יותר ועל כן גובה הפיצוי הנפסק נמוך יותר ולהפך (שנהר, 384). יחד עם זאת, היות שהנפגעת היא גוף סטטוטורי ומונופוליסטי, יובא שיקול זה בין יתר השיקולים לעניין גובה הפיצוי שיפסק (עניין בראזני ועניין גלילי). שכן, אין פגיעה בשמו הטוב של אדם פרטי שהפגיעה בו עלולה "לחסלו" וההשלכות הממוניות לגביו עשויות להיות גבוהות מאוד, דומה לפגיעה בגוף סטטוטורי חזק ומבוסס שנפגע מלשון הרע.
57. באשר לאופן שבו יש לראות את הפרסומים לצורך פסיקת גובה הפיצוי, האם כמכלול או האם כל פרסום בפני עצמו, ציין כב' השופט עמית בע"א 7426/14 פלונית נ' עו"ד אורי דניאל (14.3.16) בפסקה 81 כי:
"...יש לזכור את הוראת סעיף 7א(ד) אשר לפיה הנפגע מהוצאת לשון הרע זכאי לפיצוי ללא הוכחת נזק רק פעם אחת "בשל אותה לשון הרע"... כך למשל, האם אדם שמספר לשון הרע זהה לשלושה אנשים שונים בשלוש הזדמנויות תוך זמן קצר, עשוי להתחייב בפיצוי ללא הוכחת נזק בגין שלושה פרסומים שונים או שמדובר ב"אותה לשון הרע"? למיטב ידיעתי, שאלה זו טרם הוכרעה בבית משפט זה".
אין לכמת את שוויו של כל פרסום ופרסום בפני עצמו ויש לראות בפרסומים קמפיין המהווה מכלול של פרסומים פוגעניים (ראו: פס"ד כנפו, ע"א 35127-03-19 פלוני נ' פלונית (23.3.20) וע"א 3386-10-19 רגב נ' ערוץ 10 (2.8.20)).
58. סיכומו של דבר: מאחר שמדובר בנזק בלתי ממוני שיש לחשבו על דרך האומדן ובשקלול כל השיקולים הנ"ל, הנתבעים יפצו את התובעת בסך של 200,000 ₪ בגין הפרסומים במסגרת קמפיין "סיבת המוות – מד"א".
59. יש לדחות את בקשת מד"א לחייב את איחוד הצלה בהתנצלות, שכן חיוב פוגע בפרסום התנצלות כאשר חיוב זה נעשה בכפיה, מרוקן מתוכן את מהות ההתנצלות והוא מנוגד לתכליתו של החוק שמטרתו הגנה על שמו הטוב של הנפגע והעמדת סעדים אופרטיביים להבדיל מסעדים שאין בהם תועלת כגון התנצלות שאין בבסיסה כוונה כנה ואמיתית (ת"א (ת"א) 32235-03-10 ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים נ' עיתון ישראל היום (6.2.11); ת"א (מרכז) 20070-09-15 יוסף וינשטיין נ' יצחק ג'רבי (21.6.18))
ז. דיון והכרעה בתביעת איחוד הצלה
1. נבדוק כל אחד מארבעת הפרסומים ונבחן האם היה בהם פרסום לשון הרע:
2. הפרסום הראשון – בין טען בראיון לאתר גלובס כי: "זה עסק בשבילו. לגופי ההצלה האחרים אין ארגון גג שהוא עסק. איחוד הצלה רשום בארצות הברית כארגון צדקה אבל לא תמיד תראי שהכספים נכנסים לאיחוד הצלה. הם נכנסים לארגון אחר – לישראלייף, לעסק של מישהו שמקבל שם משכורת. אני קורא לזה ארגון עסקי. זה לא ארגון שצובע את עצמו רק בנושאי צדקה. יש פה עסק שמגלגל מיליונים, שיש בו אנשים שמרוויחים כסף".
3. מדברים אלו עולה שחלק מהביקורת הושמעה גם כלפי "ארגון הגג" ישראלייף שאינו חלק מהליך דנן. יחד עם זאת, אין ספק כי בין כיוון את חיצי ביקורתו בראיון זה בעיקר כלפי איחוד הצלה וכינוי ארגון הצלת חיים כאיחוד הצלה כ"עסק", נועד לבזות או להשפיל את איחוד הצלה שעמה ישנו למד"א סכסוך מתמשך וחריף כמפורט לעיל. דבריו שאיחוד הצלה פועלת ממניעים עסקיים וכספיים אינם אמת ונועדו לצייר את איחוד הצלה כארגון שרווחיו בראש מעייניו. דברים אלו עשויים כמובן לפגוע בגיוס תרומות ע"י איחוד הצלה, שעיקר מימונו הוא מתרומות.
4. באותה כתבה אמר בין שעל המתנדבים באיחוד הצלה "אי אפשר להגיד מילה רעה" והביקורת היא כלפי "העסקנים". אולם אין בהחרגת המתנדבים בכדי לרפא את ההכפשה כלפי איחוד הצלה כגוף התנדבותי שמטרתו הצלת חיים ולא השאת רווחים כלכליים. איחוד הצלה אינה עסק והעובדה שבעלי תפקיד בעמותה זו או בעמותת ישראלייף מקבלים שכר עבור עבודתם, לא הופכת אותם לעסק. איחוד הצלה היא עמותה ללא כוונת רווח. העובדה שהיא גם מוכרת שירותים שונים כגון קורסי הכשרה למגישי עזרה ראשונה או שירותי אבטחת אירועים או ציוד חירום ועזרה ראשונה, לא גורעת מכך שהיא לא מתנהלת כעסק שמטרתו השאת תשואה כספית מרבית אלא מטרתה הצלת חיים. כמו בעמותות רבות, ואף במד"א, המנהלים והעובדים שאינם מתנדבים מקבלים שכר עבור עבודתם ואין בכך כל פסול. ברור שאיחוד הצלה וגם מד"א מעוניינות להגדיל את הכנסותיהן לרבות את התרומות שהן מקבלות לטובת הרחבת פעילות הארגונים. ברם, השימוש במונח "עסק" ביחס לאיחוד הצלה והניסיון להציג את איחוד הצלה כמי שאינטרסים כלכליים הם העומדים בראש מעייניה ומטרתה "להרוויח כסף", מהווה תיאור שנועד לבזות ולהשפיל את איחוד הצלה ולפגוע בשמה הטוב.
5. גם מד"א מוכרת שירותים כגון קורסים לעזרה ראשונה; שירותי אבטחת אירועי תרבות וספורט; ציוד רפואי ומוצרי דם (עמ' 11 שורות 24-26) ופעילות זו לא הופכת אותה ל"ארגון עסקי". מד"א אף גובה הכנסות מאגרות והכנסות אלו מהוות כ – 45% מהכנסותיה (עמ' 18 שורות 5-11). הן מד"א והן איחוד הצלה מפעילות ארגוני ידידים ואמצעים אחרים לגיוס תרומות ובנוסף לכך הן פועלות למכירת שירותים ומוצרים ואולם הדבר לא הופך אותם לארגונים עסקיים שמטרתם "להרוויח כסף".
6. בע"א 7380/06 דרור חטר-ישי נ' מרדכי גילת (נבו 2.3.11) נקבע כי:
"ככלל, הצעד הראשון מחייב לברר האם הביטוי בו נקט הנתבע הינו משפיל, פוגע או מבזה, וזאת בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי של האדם הסביר... סבורני, כי בבואנו לבחון ביטוי זה או אחר, עלינו לבוחנו בהקשר בו הוא נאמר."
באותו מקרה, הביטוי שנבחן היה "כנופיה" ונקבע שאין מדובר בלשון הרע. נפסק שאין מדובר בביטוי ניטרלי וכי מי שמשתמש בביטוי זה כלפי אחרים, ברור שהוא מתנגד לדרכם ומגנה אותה. אולם, לא די בכך שלביטוי ישנה קונוטציה שלילית על מנת לקבוע שיש בשימוש בו משום לשון הרע. יש לבחון את הביטוי בהקשר שבו הוא נאמר ובשים לב לעובדות ולנסיבות הספציפיות של אותו מקרה.
להבדיל, בענייננו, הביטוי "עסק" על פי רוב אינו מעלה קונוטציות שליליות כלל. ברם, דווקא השימוש בביטוי זה כלפי ארגון הצלה ללא מטרות רווח יש בו משום ביזוי ואף מימד של הכפשה לפיה הצלת חיי האדם אינה המטרה העיקרית של הארגון אלא עשיית רווחים היא מטרתו. על כן, אני סבור כי בראי הבחינה האובייקטיבית, בנסיבות הספציפיות של מקרה זה, יש לראות באמירה זו לשון הרע.