דיון
8. ראשית, אני סבור כי מכיוון שהטיעונים שהועלו בערעור ובבקשת רשות הערעור הינם זהים, מן הראוי לאחד את הדיון בערעור ובבקשת הרשות לערער, ולדון בטענות המערערת שהועלו במסגרתם לגופן, אם כחלק מזכות הערעור שלה ואם לאחר מתן רשות ערעור, שכן יש מקום להתייחס לסיטואציה שהועלתה בפנינו, בה נתלית המערערת בתקלות ובעיכובים שנגרמו כתוצאה מעיצומים במשרד ממשלתי כדי להסביר את מחדליה.
אני סבור כי למרות שעל פני הדברים אכן איחרה המערערת בהגשת הערעור, יש מקום מחמת הספק, לקבל את גרסתה לפיה לא הומצאה לה החלטת הרשם ברוך על דחיית הבקשה לביטול פסק-הדין, ולדון בערעור זה כאילו הוגש במועד המתאים.
9. המערערת פותחת את טיעוניה באמרתו של כבוד הנשיא מ' זמורה בע"א 376/46 רוזנבאום נ' רוזנבאום, פ"ד ב 235, 254: "אמת ויציב – אמת עדיף". אמרה זו נכונה ויפה היא, אך לצידה יש לזכור כל העת כי גם האמת זקוקה לקרקע יציבה שתוכל לעמוד עליה. הכללים הפרוצדוראליים, ובהם כללים בדבר מועדי הגשת כתבי בי דין, חיוניים לקיומו של הליך תקין ולביאור האמת והצדק: "באין כללים - אין משפט ובאין משפט – אין צדק" (שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד 22 (1999)). בית משפט זה כבר עמד על החשיבות שבעמידה בלוחות זמנים להגשת כתבי בי דין. לעניין זה ראו רע"א 1643/00 פנינת טל השקעות ובנייה בע"מ נ' פקיד שומה – ירושלים, פ"ד נה(4) 198, 201:
" אין ספק כי במישור הדיוני יש ליתן חשיבות רבה למועדים סטטוטוריים שנקבעו בסדרי הדין לצורך עשיית פעולות במסגרת ההליך השיפוטי, וחריגה ממועדים טעונה הגשת בקשה להארכת מועד תוך הצגת הטעמים לכך וקיום טעמים מיוחדים למתן ארכה. הקפדה נאותה של (כך במקור – י.ד.) לוחות זמנים בהליך השיפוטי הינה כורח המציאות, שאחרת לא ניתן לנהל מערכת שיפוט סדירה ותקינה, וסופן של חריגות כגון אלה שהן עלולות לפגוע בזכויות דיוניות ואף בזכויות מטריאליות של בעלי-דין, ולעתים אף להסב נזק לציבור הרחב".
אכן, לעולם יימנע בית המשפט מיישום נוקשה ודווקני של כללים פרוצדוראליים. כך, למשל, על-אף שתקנה 97(א) לתקנות מורה כי תובע זכאי לבקש ולקבל פסק-דין בהעדר הגנה עם חלוף המועד הקבוע בתקנות להגשתו, מורה ההלכה (כפי שיובהר להלן) כי לא יינתן פסק-דין בהעדר הגנה אם הוגש כתב הגנה לפני שהוגשה בקשה לקבלת פסק-דין או לפני שעיין בבקשה זו בית המשפט. כמו כן, במקרים בהם מוגשת מטעם הנתבע בקשה לביטול פסק-הדין, מחויב בית המשפט לשקול את הנימוקים שהעלה הנתבע לאיחור בהגשת כתב ההגנה, ובמיוחד מחויב הוא לשקול את סיכויי ההגנה של אותו נתבע ואת עיוות הדין שייגרם לו אם יינתן פסק-דין בהעדר הגנה (ראו, למשל, רע"א 2694/92 אינג' אליהו פבר חברה לבנין והנדסה אזרחית בע"מ נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל [[פורסם בנבו], 5.8.92]). ואולם, מקום בו לא הביא הנתבע נימוק מניח את הדעת לעיכוב בהגשת כתב הגנה, ואף לא שכנע את בית המשפט כי סיכויי הגנתו טובים, לא ייעתר בית המשפט לבקשתו לביטול פסק-הדין בהעדר הגנה.