95. שני הצדדים מערערים על פסק הדין המשלים. הבנקים טוענים כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל הולם לפער העצום שבין סכום התביעה לסכום שנפסק בסופו של יום, כמו גם לעובדה שרובן המוחלט של טענות החברות נדחה בפסק הדין, כולל חלק ניכר מהטענות המהותיות שהיוו מלכתחילה את הבסיס לתביעתן. בנוסף נטען כי בית המשפט התעלם מהתנהלות החברות לאורך ההליך, ומהזמן והמשאבים שהבנקים השקיעו בניהולו בשים לב לסכום התביעה, מורכבותה, חשיבותה העקרונית והשלכותיה הפוטנציאליות על הבנקים. לפיכך נטען כי לכל הפחות היה על בית המשפט לפסוק גם לבנקים הוצאות ושכר טרחה בשיעורים נכבדים המשקפים את "חלקם ב'זכיה' לעומת חלקן של החברות" ולהורות על קיזוז בין הוצאות שני הצדדים. החברות טוענות כי בית המשפט שגה בפסקו לטובתן הוצאות ושכר טרחה על הצד הנמוך. נטען כי לנוכח אופיה העקרוני והתקדימי של התביעה, ולנוכח המאמצים האדירים שהושקעו מצידן, שבסופו של דבר הובילו לזכייתן החלקית בתביעה, היה מקום לפסוק סכומים גבוהים יותר. נטען כי שכר טרחת עורך הדין שנפסק עומד על כמחצית משכר הטרחה הריאלי ששולם על ידי החברות לבאי כוחן. עוד נטען כי לא היה מקום לפסוק שהחזר האגרה יהיה חלקי באופן שמשקף רק את "השורה התחתונה" של פסק הדין אך לא את מכלול השיקולים שראוי לשקול במסגרת החלטות מסוג זה.
96. דין טענות שני הצדדים כנגד פסק הדין המשלים להידחות. כידוע, בית משפט זה בשבתו כערכאת ערעור אינו נוטה להתערב בשיעור ההוצאות ושכר טרחת עורך הדין שנפסקו בערכאות הדיוניות. נקודת המוצא הינה כי לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בסוגיית פסיקת הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין [ראו: תקנה 511 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות)], וכי התערבות ערכאת הערעור בהחלטות אלה שמורה למקרים חריגים בהם נפלה טעות משפטית או כשדבק פגם או פסול מהותי בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית [ראו למשל: ע"א 2076/09 ח.י. בלאושטיין בניין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד הבינוי והשיכון [פורסם בנבו] (2.9.2010) בפסקה 34 (להלן: עניין בלאושטיין)]. איני סבור כי המקרה דנן נופל בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות. אכן, ככלל, בעל דין שזכה בתביעתו זכאי להחזר הוצאותיו, ונקודת המוצא הינה שבית המשפט יפסוק לבעל הדין הזוכה הוצאות ריאליות שמשקפות את ההוצאות שהוציא בפועל או שהתחייב להוציא. עם זאת, על בית המשפט לבחון את שיעור ההוצאות הנטען ולבדוק אם מדובר בהוצאות סבירות והכרחיות לניהול ההליך בהתחשב בכלל נסיבות העניין. בין היתר, יש לבחון בהקשר זה מגוון של שיקולים: דרך ניהול ההליך; היקף הסכום השנוי במחלוקת; הפער שבין הסכום שנתבע לסכום שנפסק; מורכבות התיק והזמן שהושקע בהכנתו; חשיבות העניין לבעלי הדין לרבות האינטרס הציבורי; ועוד [להרחבה ראו למשל החלטתו של הרשם (כתארו אז) י' מרזל בע"א 2617/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נצרת עילית, פ"ד ס(1) 600, 619-615 (2005)]. יש להדגיש כי לא מדובר ברשימה סגורה, וממילא ניתן לערכאה הדיונית, כאמור, שיקול דעת רחב בסוגיה זו.