הפרת אמונים
טענה נוספת שמעלה התובעת היא הפרת אמונים. לטענתה, זאב העביר את זכויותיה וחובותיה של התובעת לטובת הנתבעת מס' 2, חברה אשר בבעלותו, בניגוד לתקנון התובעת וללא ידיעתו של בעל המניות התובעת, מוטי גורה.
כאמור לעיל, שוכנעתי כי אכן המחאת הזכויות נעשתה על דעת זאב בלבד, ללא ידיעתו והסכמתו של מוטי, בעל המניות בתובעת באותה עת.
לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט (בדימוס) אהרון ברק אשר נפסקו בע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אפריקה:
ידוע כי דירקטור של חברה חב לה חובת אמונים. חובת האמונים משמעותה כי הדירקטור חייב לפעול כאשר לנגד עיניו עומד האינטרס של החברה ולא אינטרס אישי .על הדירקטור לפעול בתום לב, בהגינות, ולמען טובת הגשמת תפקידו. ביסוד חובה זו עומד כוחו של הדירקטור, אשר חברותו בדירקטוריון מעניקה לו שליטה על רכושו של האחר. קיים חשש, המבוסס על ניסיון החיים, כי הכוח ינוצל לרעה. כדי למנוע ניצול לרעה זה הוכרה חובת האמונים שמטרתה להגן על החברה. חובת אמונים זו גבוהה היא מחובת תום הלב (האובייקטיבית) המוטלת על כל אדם בישראל בבצעו פעולות משפטיות. חובת תום הלב (האובייקטיבית) קובעת רמת התנהגות בין שני צדדים , אשר כל אחד מהם דואג לאינטרס העצמי שלו. מטרת החובה להביא לידי כך שבהגנה על האינטרס האישי יפעלו הצדדים בהגינות, לעומת זאת חובת האמונים קובעת רמת התנהגות בין דירקטור לחברה, כאשר הדירקטור צריך להעמיד בראש דאגותיו את אינטרס החברה ולא את האינטרס האישי שלו. חובת האמונים אינה מבוססת על קיומה של יריבות בין הדירקטור לחברה. חובת האמונים מבוססת על קיומו של אינטרס אחד בלבד הראוי להגנה והוא אינטרס החברה. "
בעניינינו, אין ספק כי הדירקטור, זאב גורה, ביצע את המחאת זכויותיה וחובותיה של התובעת לטובת נתבעת מס' 2, חברה בבעלותו ובשליטתו, כשטובתו והאינטרס האישי שלו עומדים לנגד עיניו ולא האינטרס של התובעת. זאב לא ראה לנכון לעדכן את בעל המניות, והוא עצמו מעידבתצהירו: "מדובר היה בהסדר ליישום הסכם מפורש ובעל היגיון כלכלי ברור שנועד להשיב לי חלק מהכספים וההוצאות שהוצאתי – כאשר הזכויות נשוא ההמחאה אף אינן מספיקות לכיסוי מלוא ההוצאות שהוצאתי עד לזכייה בפסק הבוררות." (סעיף 15 לתצהירו של זאב גורה).
המדובר בפעולת דירקטור אשר בוודאי אינה לטובת החברה מתוך דאגה לאינטרס שלה, אלא ההיפך מכך, נישול החברה מהנכס העיקרי או היחידי שלה, לטובתו האישית. גם אם היה נכונות טענותיו של זאב והחברה הייתה חייבת לו כספים באותה עת, עדיין כדירקטור בחברה הוא פעל בניגוד לאינטרס שלה, וביצע – כפי שהתברר בהמשך – "במחשכים" את המחאת הזכות, פעולה שבנסיבות הייתה דורשת אישור, גיבוי ותיעוד נרחב ומפורט בהרבה מכפי שנעשה.
אשר על כן, אני מקבל את טענת התובעת בעניין זה וקובע כי הנתבעים הפרו אמונים כלפיי התובעת.
התנהלות בחוסר תום לב:
כאמור לעיל כנגד עזבון המנוח עופר ז"ל נוהלו הליכים בבית המשפט המחוזי שם פעל זאב, בשם התובעת והגיש בשמה תביעת חוב. ככל שסבר הנתבע כי המחאת הזכות שביצע היא כשרה ותקפה, הרי לא היה מקום להגשת תביעת החוב בשם החברה, אשר לכאורה וויתרה על זכויותיה מול המנוח כבר שנים קודם לכן.
זאב לא טרח לעדכן את מוטי, הבעלים של התובעת, בהמחאת הזכות, לא בזמן אמת ואף לא בדיעבד, אלא שהדברים התבררו רק במסגרת ההליך מול העזבון. אין מטעם זאב, ובוודאי לא הוכח כי נמסרה הודעה לבעלי החברה על המחאת הזכות, ואני סבור שיש בכך התנהלות בחוסר תום לב.
הבאתי לעיל ציטוט "מהתרשמותו" של כונס הנכסים לגבי התנהלותו של זאב והדברים מדברים בעד עצמם. אמנם אין לדברים אלה משקל של ממש כדי להכריע את המחלוקת, יש בהם כדי ללמד על דרך ההתנהלות ועל מידה לא מבוטלת של חוסר תום לב מצד הנתבעים.
תוקפה של המחאת הזכות לאור ביטול פסק הבורר:
הנתבעים העלו טענה "מקדמית" לפיה פסק הבורר משנת 2008, עליו מבססת התובעת תביעתה בוטל ותחתיו ניתן פסק בורר משנת 2012, אשר לטענת הנתבעים מבטל את פסק הבורר משנת 2008.
מאחר והחלטתי לקבל את התביעה לגופה, ההכרעה באותה טענה מקדמית כנגד המחאת הזכות הופכת למיותרת, אולם למעלה מהדרוש, אני סבור כי יש ממש בטענה.
יודגש כי המאת הזכויות אינה לזכויות התובעת מול המנוח או עזבונו, אלא ספציפית לזכויות הנובעות מפסק הבוררות מיום 10.1.2008. לפיכך, לכאורה המחאת הזכות כלל אינה מתייחסת לכספים להם היא זכאית מכוח פסק הבורר משנת 2012.
אף הנתבעת פותחת בסיכומיה ומבהירה מדוע לשיטתה פסק הבורר משנת 2008 בטל, והחלטת הבורר משנת 2012 אין בה כדי להביא להחזרת הפסק משנת 2008 על כנו. טענה כזו, מצד הנתבעים, היא בחזקת חרב פיפיות, שאם נאמר כי פסק הבורר משנת 2008 בטל לחלוטין, הרי בוודאי שהוא אינו מקים כל זכות אותה ניתן להמחות, ולפיכך להמחאת הזכות מחודש פברואר 2008 – אין כל תוקף.
טענת הקיזוז:
לטענת הנתבעים, היה והתביעה תתקבל יש לקזז מן הסכום שייפסק לטובת התובעת סך של 4,349,473 ₪, המורכבים משווי מניות התובעת שהועברו לטובת מוטי – סך של 2,000,000 ₪ ; שכר עבודתו של זאב כמנהל התובעת לפי שכר של 5,000 ₪, ובסה"כ 600,000 ₪ ; הוצאות וחובות התובעת, לרבות חובות של מוטי ששולמו על ידי זאב; חוב של התובעת לטובת מס הכנסה בסך של 770,000 ₪ אשר שולם על ידי זאב וחברות שבבעלותו; חוב של התובעת כלפיי בנק דיסקונט בסך כולל של 439,473 ₪ ; הוצאות ושכרו של רו"ח , בסך של 40,000 ₪ אשר לשיטת הנתבעים זאב והחברות שבבעלותו נשאו בכך; הוצאות הליך הבוררות בסך של למעלה מ – 500,000 ש"ח .
ההלכות בהקשר לטענת הקיזוז ידועות. בקצרה יוזכר כי נתבע המעלה טענת קיזוז צריך לעמוד בשלושה תנאים עיקריים:
א. עליו להוכיח זכות מהותית לקיזוז.
ב. ככל שזכות זו נובעת מסעיף 53 לחוק, עליו להראות כי שלח הודעת קיזוז לצד השני.
ג. לאחר שעמד הנתבע בשני התנאים דלעיל, עליו לפרט טענתו, לפרט את הסכום הנתבע במסגרתה ואף להציג במדויק את מערכת הנתונים אשר עליהם היא מבוססת .כפי שנפסק: "יש להעלות טענת הקיזוז בצורה מפורטת וברורה כדרך שמנסחים כתב תביעה. "דרישת קיזוז בעלמא ועל דרך הסתם, אין בה כדי ליצור תשתית מספקת עליה ניתן לבסס טענת קיזוז המצדיקה דיון לגופה." (ע"א 579/85 אריאן נ' בנק לאומי).
הזכות המהותית לקיזוז עליה מתבססים הנתבעים נקבעה כאמור בסעיף 53(א) לחוק החוזים הקובע:
"חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד למשנהו; והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים;"
במקרה זה, אף אם נניח שמדובר בסכומים קצובים הנובעים ממספר עסקאות, כך שעומדת לנתבעים הזכות לקיזוז, אך עם זאת, לא מצאתי כי הנתבעים עומדים בתנאים הנדרשים לשם הוכחת טענת הקיזוז.
ראשית, לא נטען על ידי הנתבעים כי שלחו לתובעת הודעת קיזוז כלשהי. טענת הקיזוז נטענה לראשונה במסגרת כתב הגנתם בהליך זה. הנתבעים אמנם פרטו את ראשי הנזק וטענו לנזקים בסכומים "אסטרונומיים" , אך ללא ראיה כלשהי. יתרה מכך, חלק מהרכיבים המרכיבים את טענת הקיזוז סותרים חלק מטענותיהם במהלך ההליך. כך למשל, מחד נטען כי העברת מניות התובעת למוטי נעשתה ללא תמורה בשל שיקולים עסקיים ומאידך, במסגרת טענת הקיזוז נטען על ידי הנתבעים שמוטי חב לזאב עבור שווי המניות שני מיליון שקלים. אף יתר מרכיבי טענת הקיזוז לא נתמכו בראיות ואסמכתאות. לפיכך, ספק אם ניתן לראות באמור בכתב ההגנה משום טענת קיזוז כנדרש.
יותר מכך, הנתבעים לא טענו ובוודאי שלא הראו כי פנו לתובעת בשלב כלשהו בדרישה לקבלת החזר עבור ההוצאות הנטענות במסגרת טענת הקיזוז, כך שלא נתנו לה את האפשרות לבדוק טענותיהם בהקשר זה.
לאור האמור מצאתי כי מדובר בטענה אשר נטענה בעלמא, מן הפה אל החוץ, ללא כל ראיה. כך שנראה כי מדובר בטענה שנולדה לצורך ההליך, ותו לא.
אשר על כן אני דוחה את טענת הקיזוז.
התביעה הכספית הנוספת:
מעבר לעתירה לקבלת הצהרה בדבר זכאות לכספים המופקדים בקופת בית המשפט כאמור לעיל, עתרה התובעת לפיצוי כספי בסך של 150 אלף ₪ "בגין העיכוב שנוצר בקבלת הכספים אצל התובעת".
המדובר בתביעה לנזק מיוחד, אשר לא פורט ולא הוכח.
כאמור בפתח הדברים, ההליך נוהל בהתייחס לזכאות לכספים שהופקדו במסגרת הליך הפש"ר, וטענות נוספות של הצדדים האחד כנגד השני לא יכולות להיות מוכרעות כאן.
מכל מקום, לא מצאתי כי התובעת ביססה כנדרש את דרישתה לפיצוי כאמור ואני דוחה דרישה זו.
סוף דבר:
התביעה מתקבלת.
כתב המחאת הזכויות והחובות של התובעת לטובת נתבעת מס' 2 מכוח פסק הבורר מיום 20/02/08 מבוטל.
התובעת זכאית לסכום המופקד בקופת בית המשפט בהתאם להחלטה בתיק 47440-09-13 ועל גזברות בית המשפט להעביר לידיה סכום זה.
הנתבעים יישאו בהוצאות ההליך בגין האגרות ששולמו, ובנוסף בשכ"ט עו"ד התובעת, בסך של 15,000 ₪. הסכומים ישולמו לתובעת באמצעות בא-כוחה, תוך 30 יום, שאם לא כן יישאו בהפרשי הצמדה וריבית.
ניתן היום, י"ז אדר ב' תשפ"ב, 20 מרץ 2022.
אבישי קאופמן