3. מכאן בקשת רשות הערעור הנוכחית, בה טוענים המבקשים כי תניית ברירת הדין "לוקה בהגינותה וסבירותה, ויש בה כדי להרתיע תובעים פוטנציאליים", ולהעניק לפייסבוק הגנת יתר לא ראויה.
המבקשים מסכימים כי ההכרעה בעניין בן חמו נעוצה במאפייניהן הייחודיים של תובענות ייצוגיות, ולכן אינה מייתרת את בירור טענות הקיפוח בהקשר של תביעה "רגילה". עם זאת, הם חלוקים על בית המשפט המחוזי לגבי תוצאות הבירור: לדעתם, תניית ברירת הדין שוללת את זכותם לנהל את התביעה נגד פייסבוק לפי הדין המקומי, ובאה, אפוא, בגדרי חזקות הקיפוח הקבועות בסעיפים 4(6) ו-(8) לחוק החוזים האחידים. חשוב מכך, ניהול ההליך לפי דיני קליפורניה מכביד בצורה משמעותית על תובעים "רגילים" – למצער, כאלה שסכום התביעה שלהם נמוך יחסית – ומכאן שמדובר בתניה מקפחת, לפי סעיף 3 לחוק החוזים האחידים. על פי השקפת המבקשים, יש חשיבות רבה לפערי הכוחות הקיצוניים בינם ובין פייסבוק – חברת ענק גלובלית, המפעילה את הרשת החברתית המקוונת הגדולה בעולם, מספקת שירותים למיליוני מפרסמים, והכנסותיה השנתיות נאמדות במיליארדים רבים. הם מציגים את פייסבוק כ"מונופול לכל דבר ועניין" בתחום פרסום האירועים, וטוענים כי בנסיבות אלה אין להם כל "כוח מיקוח או יכולת השפעה" על ההתקשרות עמה. כפועל יוצא, המבקשים סבורים שראוי להעניק להם הגנה רחבה מפני קיפוח על ידי פייסבוק, למרות – ואולי אף בגלל – האופי המסחרי של היחסים ביניהם. בד בבד, המבקשים גורסים כי התנהלות פייסבוק בהליכים, באזורים ובנקודות זמן אחרים מעידה שהתכלית היחידה של תניית ברירת הדין היא "הרצון להרתיע משתמשים מלממש זכויותיהם" – וכי גם אם קיים אינטרס לגיטימי בריכוז ההתדיינויות תחת קורת דין מהותי אחד, משקלו מוגבל כשמדובר בתביעות "רגילות" (להבדיל מתובענות ייצוגיות בסכומי עתק). על כן, הם מבקשים להכריז על תניית ברירת הדין כמקפחת, להורות על בטלותה, ולאפשר להם לנהל את תביעתם לפי הדין הישראלי.
מנגד, פייסבוק סבורה שהבקשה – המופנית, למעשה, כלפי החלטת ביניים של הערכאה הדיונית לגבי אופן ניהול תביעת המבקשים – אינה עומדת בתנאים למתן רשות ערעור, לבטח בגלגול שלישי: החלטת הערכאות הקודמות אינה יוצרת עיוות דין, אינה פוגעת במבקשים באופן בלתי הפיך, וספק אם בכלל תשפיע באופן ממשי על תוצאות ההליך. זאת ועוד, הבקשה אינה מעוררת, לדעת פייסבוק, שאלה משפטית עקרונית – בין היתר, משום שבית המשפט המחוזי ביסס את הכרעתו על קביעה עובדתית נקודתית. לגופם של דברים, פייסבוק גורסת שההכרעה בעניין בן חמו סוגרת את הדלת בפני טענת הקיפוח של המבקשים, שכן מדובר בתקדים עקרוני התקף גם לגבי תביעות "רגילות" –ועל אחת כמה וכמה כלפי גורמים מסחריים. מכל מקום, גם בחינה עצמאית של טענת הקיפוח מלמדת שאין בה ממש: אליבא דפייסבוק, למבקשים אין זכות קנויה לנהל את ההליך לפי הדין הישראלי, כך שחזקות הקיפוח הקבועות בחוק אינן רלוונטיות. יתר על כן, תניית ברירת הדין סבירה והוגנת, נוכח האינטרס הלגיטימי של פייסבוק "לכלכל צעדיה על ידי כפיפות למערכת דינים אחת".