התובעות מבקשות לטעון כי לנתבע היה "כוח אחר כלפי החברה" כאמור בסעיף קטן 3 לאור קשריו עם DRDO ומפנות לפרשנות שניתנה למונח בנסיבות שונות בפסיקה ממנה הן מבקשות להקיש על המקרה שבפנינו (סעיפים 91-96 לסיכומי התובעות). כאמור איני מקבל הטענה ודי בכך שאפנה לעובדות המקרה - הנתבע היה בעל 30% ממניות החברה ולא היה ביכולתו או ב"כוחו" כלשון הסעיף, להשפיע על קבלת ההחלטות בחברה. הן בשל שיעור אחזקותיו הנמוך אשר לא היה די בו בכדי למנוע קבלת החלטות בחברה והן לאור הקביעה לעיל כי החלטת DRDO, לפיה נקשר קידום העסקה עם החברה בהשתתפות הנתבע, היתה החלטה עצמאית אשר לא נבעה מ"כוחו" של הנתבע ב-DRDO. מעבר לנדרש אפנה לעמדת המלומד עמיר ליכט במאמרו יחסי אמונאות בתאגיד – חובת אמון, משפט ועסקים יח, 237 (התשע"ה), עמ' 308 המעלה אפשרות כי הביטוי "כוח אחר כלפי החברה" מתייחס אך למקרה בו קיים לבעל המניה "כוח אחר" לפי הוראות התקנון.
95. למען לא יחסר אציין כי לא נעלמו מעיני טענות התובעות בדבר פעולות הנתבע, לכאורה, בניגוד לאישורי משרד הבטחון ופניותיו למשווקים ולעובדים בחברה לשתף עימו פעולה ולהתחרות בחברה. טענות אלו לא הוכחו ונזנחו במהלך הדיון ולפיכך לא ארחיב בנושא.
פיצויים
96. לאחר שנקבע כי הנתבע הפר את חובותיו כבעל מניות לפי סעיף 192(א) לחוק החברות יש לקבוע מהי התרופה בגין הפרת החובה. סעיף 192(ג) לחוק החברות קובע:
"על הפרת הוראות סעיפים קטנים (א) ו-(ב) יחולו הדינים החלים על הפרת חוזה, בשינויים המחויבים, ועל הפרת הוראת סעיף קטן (ב), יחולו גם הוראות סעיף 191, בשינויים המחויבים".
סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן "חוק החוזים תרופות") קובע:
"הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה".
97. צ. כהן קובעת (שם, בעמוד 377) כי תנאי ראשוני לקבלת פיצוי הוא קביעה שההפרה גרמה לתובע נזק. במקרה שבפנינו התובעות טוענות כי נגרם להן נזק כלכלי כבד בגין הפסד עסקת
--- סוף עמוד 30 ---
DRDO וצרפו חוות דעת כלכלית לתמוך בטענתן. ד"ר רועי שלם ערך מטעם התובעות חוות דעת מקיפה בנושא וקבע כי הטווח הסביר לרווח שאבד לחברה בגין אי התממשות העסקה עם DRDO הוא בין 9.8 מיליון ש"ח ל-19.7 מיליון ש"ח.
הנתבע הגיש חוות דעת שנערכה על ידי רו"ח דניאל אריכא המנתחת את חוות דעת ד"ר שלם ומסקנתה כי לא ניתן להתייחס ברצינות לקביעותיו או להתבסס על האמור בה.
שני המומחים נחקרו על חוות דעתם ואציין כי בחוות דעתו של רו"ח אריכא נפלו ליקויים ממשייים (ראה לדוגמה את טעותו ביחס לשוק הרוסי כעולה מהפרוטוקול עמוד 249 שורה 22 עד עמוד 250 שורה 8, וכן את אמירתו כי לא קרא את הנספחים באנגלית, פרוטוקול עמוד 271 שורה 24-25).
אולם, משנדחתה טענת התובעות כי הנתבע סיכל את עסקת DRDO אין רלוונטיות לנזק הנטען בגין הפסדה של העסקה ואין מקום לדון בחוות הדעת לגופן.
98. במקרה הנדון אנו נדרשים לקבוע מהו הנזק שנגרם לתובעות בגין הפרת חובת הנתבע את חובותיו כבעל מניות, שכן תרופת הפיצוי אמורה להשיב את הנפגע למצב הכלכלי בו היה לולא ההפרה (ראה סקירת כב' השופטת רונן בת"א (ת"א) 2290/07 סלע נ' ארבל, סעיף 71 (פורסם ביום 6.11.2008). לו הנתבע היה נמנע מהפרת חובותיו כבעל מניות - דהיינו לא היה מעדכן את אנשי DRDO והנספח הצבאי ההודי במחלוקת בינו לבין מגנוס ופרנקל ולא היה מאיים בעזיבת החברה והבאתה לידי קריסה - אך עדיין היה בוחר לעזוב את החברה בשל דילול מניותיו במצב דברים זה לא ברור איזה נזק היה נגרם לתובעות. בהעדר נזק מוכח, ישיר או עקיף, בגין הפרת חובת הנתבע כבעל מניות עלינו להכריע בשאלת הפיצוי בגין ההפרה.
99. צ. כהן קובעת בספרה (שם, עמוד 377-378) כי "תנאי ראשוני לקבלת פיצויים הינו, שההפרה גרמה לתובע נזק" אולם בהעדר נזק ממוני ניתן לפנות להוראות סעיף 13 לחוק החוזים תרופות הקובע:
"גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין".
100. העמדה המקובלת היא כי תאגיד אינו יכול ליהנות מפיצויים בגין נזק לא ממוני (ראה דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים, כרך ד', עמודים 676-682, תשע"א-2011 (להלן: "פרידמן וכהן"), עמדה זו מקובלת עלי ומתאימים לעניין דברי פרידמן וכהן כי "הצבענו על הקושי הטמון בפסיקת פיצויים מסוג זה לזכותו של תאגיד, ולדעתנו, ראוי כרגיל להימנע מכך. ניתן להטיל ספק בעמדה המכירה בגרימת נזק לא ממוני כמו כאב וסבל, אי נוחות, עוגמת נפש או אכזבה לאישיות משפטית מלאכותית (להבדיל מבעלי המניות, המנהלים והעובדים). אך האם נועדו פיצויים אלה לפצות בעקיפין את בעלי המניות או את המנהלים, שכמובן לא היו צד לחוזה ולמשפט, על נזקיהם הלא ממוניים?..." (פרידמן וכהן, עמוד 681).
--- סוף עמוד 31 ---
101. בשיטתנו פסיקת פיצוי על פי סעיף 13 לא יכולה לשמש ככלי 'עונשי', כדברי כב' הש' (כתוארו דאז) ברק בע"א 348/79 גולדמן נ' מיכאלי, פ"ד לה(4)31, 41:
"...זאת ועוד, בפסיקת הפיצויים על בית המשפט לשוות לנגד עיניו את העיקרון, כי מטרת הפיצוי היא החזרת המצב לקדמותו, ואין מטרתו הענשת המפר. בהפעלת שיקול הדעת השיפוטי במסגרת סעיף 13 לחוק התרופות, על בית המשפט לשאוף לפיצוי הנפגע, ולא להענשת המפר. סעיף 13 לחוק התרופות לא נועד להוות מנוף לפסיקת פיצויים עונשיים בדיני החוזים" [הדגשה לא במקור, ח.כ.].
במקרה האמור לא הוכח בפני נזק ממוני שנגרם לתובעות בשל הפרת הנתבע את חובתו.
102. אם כן, דומה שבהסדר החקיקתי הקיים לא ניתן לפסוק סעד לתובעים בגין הפרת חובה שאין נזק ממון מוכח בצידה. בשולי הדברים נציין כי בספרו של המלומד ע. ליכט דיני אמונאות - חובת האמון בתאגיד ובדין הכללי, התשע"ג-2013 (להלן: "ליכט") ניתן למצוא בפרק החמישי העוסק בסעדים, בחינה אקדמית של חלק מהסוגיות אשר התעוררו לעיל. כך למשל ליכט מציין כי הקושי בהגדרת הסעדים בגין הפרת חובות אמון קיים גם במדינות נוספות השותפות לשיטת המשפט האנגלו-אמריקאיות (ליכט, עמודים 294-295 וכן הערת שוליים 932). ליכט מביע את עמדתו כי ההסדר החוקי הקיים מוקשה וחסר ומציע פרשנויות אפשריות. כך גם באשר לשאלת פסיקת פיצויים עונשים - ליכט מציין כי הפסיקה בארץ כמעט ולא עסקה בשאלת פסיקת פיצויים עונשים בקשר להפרת חובת אמון ומציע ניתוח אפשרי של הסוגיה.
103. בסופו של יום נוכחנו כי עילת התביעה העיקרית של התובעות נדחתה ואילו עילת תביעה חלופית נתקבלה. התובעות הצליחו לבסס טענתן כי הנתבע הפר את חובותיו כלפיהן לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת. שאלת קביעת פיצוי לתאגיד בגין הפרת חובה מצד בעל מניות, בהעדר נזק ממוני, הינה סוגיה חדשנית הנעדרת הסדר חקיקתי או כללים מנחים פרי הפסיקה. במצב המשפטי כמפורט לעיל לא יפסק פיצוי לתובעות.
אציין כי בנסיבות המקרה הנדון אף לא נמצאו ראיות למעשים קיצוניים וחמורים מצד הנתבע עד כדי שיצדיקו בחינה מרחיבה של שאלת חיוב בפיצוי עונשי.
סוף דבר
104. התביעה שבפני נסובה כולה על שותפות עסקית אשר לא צלחה. הצדדים לתביעה יצאו לדרכם העסקית בתקווה ובציפייה שהשקעתם, בידע וממון, בפיתוח מטוסים ללא טייס תניב הכנסות לחברה המשותפת. אולם במהלך הזמן נתגלעה בין הצדדים מחלוקת באשר לדילול מניות הנתבע, מחלוקת אשר החריפה והסלימה עד כדי הגשת תביעות הדדיות.
105. במהלך דיוני ההוכחות הציג בית המשפט בפני הצדדים, בהסכמתם, מספר הצעות פשרה מפורטות אשר היה בהן בכדי להיטיב את מצב כל הצדדים. הצעות הפשרה נועדו לאפשר
--- סוף עמוד 32 ---
לצדדים לממש את הפוטנציאל הגלום בחברה זאת על ידי השלמת העסקה עם DRDO בהודו והשלמת עסקאות עם גורמים אחרים תוך ניצול קשרי הנתבע בחו"ל. זאת בנוסף לאפשרות שניתנה לנתבע לממש את זכותו להגיש תביעה כנגד התעשיה האווירית בגין הפרת הסכם מול חברת א.מ.י.ת. אולם, למרבה הצער הצדדים לא השכילו להגיע להסכמה והתרשמות בית המשפט היא כי משבר האמון האישי בין הנתבע לפרנקל הכשיל את המהלך.
בית המשפט היה מצפה מאנשי עסקים, הפועלים להשאת רווחי החברות התובעות ורווחיהם עצמם, להניח בצד את המחלוקת האישית ולשים לנגד עיניהם את האינטרס הכלכלי. בהתנהלות מתאימה ועל ידי אימוץ מתווה על דרך הפשרה ניתן היה להיטיב את מצבם הכלכלי של כל הצדדים.
106. בנסיבות האמורות לאחר בחינה משפטית של הטענות שהועלו בפני בית המשפט מצאתי לדחות את מרבית טענות התובעות למעט בנקודה אחת, כמפורט בהרחבה לעיל. עילת התביעה שהתקבלה אינה מבססת נזק ממוני, ובגין נזק בלתי ממוני לא ניתן לזכות את התובעות בסעד כספי, לאור מכלול נסיבות אלה יש מקום לפסוק הוצאות משפט צנועות בסך 50,000 ש"ח כולל שכר טרחת עורך דין.
107. הנתבע ישא גם בשכר עדות מר צוקרמן בסך 1,500 ש"ח.
ניתן היום, ח' חשוון תשע"ו, 21 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.
חאלד כבוב