בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
ת"א 42447-06-20 אר.ג'י.אם. תעשיות מזון בע"מ נ' קאופטייל ואח'
תיק חיצוני:
בפני כבוד השופטת הלית סילש
תובעת אר.ג'י.אם. תעשיות מזון בע"מ
על ידי ב"כ עוה"ד ספרן, שרף, יפה ושות' עו"ד
נגד
נתבעים 1. משה קאופטייל
2. ארי קאופטייל
3. ש.מ.א קאופטייל בע"מ
על ידי ב"כ עוה"ד גולדבלט, גינדס, יריב ושות' עו"ד
פסק דין
תביעה כספית במסגרתה עתרה התובעת כי בית המשפט יורה על חיוב הנתבעים, יחד ולחוד, בתשלום הסך של 2,608,354 ₪.
רקע עובדתי
1. התובעת, אר.ג'י.אמ תעשיות מזון בע"מ (להלן: "התובעת"), הינה יצרנית של ממרחים, רטבים וטחינה גולמית.
2. הנתבעים 1 ו- 2 הם בעלי המניות והמנהלים של חב' מעדני מיקי תעשיות מזון דגים וסלטים בע"מ (להלן: "מעדני מיקי" או "החברה").
הנתבעת 3 היא חברה בע"מ, בבעלות ובניהול הנתבעים 1 ו- 2, ואשר בבעלותה מקרקעין בראשון לציון אשר הושכרו לחברה משך שנים רבות, לרבות בתקופה הרלוונטית לתביעה.
3. התובעת שימשה במשך מספר שנים לא מבוטל כספק חומרי גלם של החברה, בעיקר של טחינה גולמית. בין הצדדים התקיימה מערכת יחסים עסקית, במסגרתה נהגה החברה לרכוש מהתובעת חומרי גלם בהיקף כספי של מאות אלפי ₪ בחודש. בכתב התביעה נטען כי במהלך השנים, התפתחו גם יחסי ידידות בין הצדדים.
4. ביום 7.11.2019, הוגשה בקשה לכינוס נכסיה של החברה.
5. התובעת הגישה תביעת חוב לתיק חדלות הפירעון, אשר אושרה על סך של 3,437,086 ₪, וכאשר הערכת כונסי הנכסים של החברה הייתה לצפי פירעון של כ- 30% מהחובות לנושים הלא מובטחים.
--- סוף עמוד 3 ---
טענות התובעת
6. לטענת התובעת, הנתבעים הטעו את התובעת, הסתירו מפניה את קשייה הכספיים של החברה, שידרו "עסקים כרגיל" והמשיכו להזמין מוצרים וחומרי גלם בהיקף כספי ניכר, ביודעם כי החברה אינה סולבנטית, ולא תוכל לשאת בתשלום עבור המוצרים המוזמנים.
בין היתר, הסתירו הנתבעים מהתובעת, את דרישת הבנקים להקטנת מסגרות האשראי של החברה ואת היקפם העצום של חובות החברה, תוך שהם מנצלים את מערכת היחסים המיוחדת אשר נרקמה בין הצדדים ואת האמון הרב שמנהל התובעת רכש להם.
7. לשיטתה, מעשים אלה של הנתבעים עולים כדי הפרת חובת תום הלב החלה עליהם כלפי התובעת, ויש בה משום תרמית, הטעיה, והפרת חובות האמון והזהירות של הנתבעים כמנהלים של החברה.
כמו כן, יש בהתנהלות הנתבעים כדי עשיית עושר ולא במשפט, מקום בו הנתבעים, הערבים אישית לחובות החברה כלפי הבנקים, פעלו באופן אשר יש בו כדי להיטיב עמם, תוך אדישות לנזקים הנגרמים לתובעת.
האמור לעיל מקבל משנה תוקף, מקום בו התברר לתובעת כי הנתבעים, בעצמם ובאמצעות הנתבעת, משכירים לחברה נכס מקרקעין המשמש לפעילותה, בתמורה לדמי שכירות שנתיים בסך של 1,360,000 ₪, וכן עת התברר כי החברה שילמה לכל אחד מהנתבעים שכר בעלות שנתית של כ- 950,000 ₪, ותוך שהחברה מוסיפה ומעסיקה אף בני משפחה נוספים של הנתבעים 1-2.
8. לטענת התובעת, מקום בו הנתבעת 3, מצויה בבעלות הנתבעים 1 ו- 2, והיא בעלת הזכויות במקרקעין המושכרים לחברה, והיוותה צינור למשיכת הכספים מהחברה על ידי הנתבעים 1 ו- 2, יש לראותה כמי שעוולה במשותף עם הנתבעים 1 ו- 2 והייתה שותפה להתנהלותם ולהתעשרותם שלא כדין, על חשבון התובעת.
טענות הנתבעים
9. לטענת הנתבעים, התביעה נעדרת עילה, מקום בו חומרי הגלם סופקו למי שהינה חברה בעירבון מוגבל, וכאשר החוב נושא התביעה הוא חוב של חברה בע"מ. בין התובעת לנתבעים לא נכרתה מעולם התקשרות אישית, לתובעת לא ניתנו ערבויות אישיות ולא בטחונות אישיים, ועל אף האמור לעיל היא בחרה, במודע, להמשיך ולספק חומרי גלם לחברה, במשך שנים רבות, ותוך שהיא מרוויחה בשל כך מיליוני שקלים.
התובעת הייתה מודעת לסיכון העסקי של אספקת הסחורות באשראי, לחברה בע"מ, ובחרה לקחת על עצמה (ולתמחר בהתאם) את הסיכון של חדלות פירעון.
התובעת ידעה היטב על קשייה של החברה (ידיעה אשר לאורה היא גם ביקשה ערבויות אישיות, אשר לא ניתנו לה), כמו גם על ניסיונות ההתייעלות שלה, לרבות ניסיונותיה
--- סוף עמוד 4 ---
להכנסת שותף אסטרטגי לצורך לחיזוק מצבה – ניסיונות אשר התפרסמו במדיות השונות. מכל מקום, גם בהיעדר ידיעה, אין בכך כדי להוות עילה להרמת מסך, ומקל וחומר עת מדובר בנתבעת 3.
10. עוד נטען כי הנתבעים עשו כל אשר ביכולתם על מנת למנוע מצב של חדלות פירעון של החברה. בין היתר הם פנו לקבלת ייעוץ עסקי, קיבלו ליווי כאמור החל משנת 2016, ואף השקיעו מכספם האישי מיליוני שקלים בניסיון להציל ולשקם את החברה, לרבות בתקופה הסמוכה לכניסתה של החברה להליכי חדלות פירעון.
גם בתקופה שלאחר כניסתה של החברה להליכי חדלות פירעון, שיתפו הנתבעים פעולה עם כונסי הנכסים, והירתמותם להליך השיאה את קופת הנושים במיליוני ₪ רבים.
11. הנתבעים הוסיפו וטענו, כי הרמת מסך וקביעת אחריות אישית של אורגנים בחברה תיעשה בנסיבות קיצוניות בלבד, אשר אינן מתקיימות במקרה דנן.
12. כן נטען כי נושאי משרה בחברה, אינם מחויבים לעדכן את ספקיהם או לקוחותיהם בקשיים כלכליים של החברה או על יחסיה עם הבנקים המממנים. דרישה מסוג זה נעדרת בסיס משפטי או הגיון עסקי, ועלולה לדרדר במהירות את מצבה של החברה, ולמנוע כל סיכוי לשיקום.
13. באשר לנתבעת 3 נטען כי זו השכירה נכס מקרקעין לחברה, ומעבר לכך, לא היה לה כל קשר לפעילותה התפעולית של החברה. שרבובה להליך זה נובע אך מרצון להפעלת לחץ וסחטנות.
המסגרת הנורמטיבית
הרמת מסך
14. בשורשו של הליך זה טמונה מחלוקת בין הצדדים, האם מתקיימים תנאי הוראות הדין, ופסיקתו של כב' בית המשפט העליון, מכוחם תמצא הצדקה לחיובם של הנתבעים, או מי מהם, בחובותיה של החברה המצויה כיום בהליכי חדלות פירעון.
15. בהתייחס לטענות התובעת לקיומה של הצדקה לחיוב הנתבעים, תוך הרמת מסך ההתאגדות, יוקדם ויובהר כי עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה מבעלי מניותיה, הוא עקרון יסוד בדיני החברות.
כשרותה המשפטית של החברה, הופכת אותה לישות עצמאית, בעלת חובות וזכויות, נפרדים מאלו של בעלי מניותיה. רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, תישקל סטייה מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, עת יימצא כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולזהות בין החברה לבעלי מניותיה (ר' מסגרת ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו (5) 353, 361; ע"א 9183/99 פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך מס' 1 (מחצבות) בע"מ, פ"ד נח(4) 693 (2004).
--- סוף עמוד 5 ---
16. סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), מעגן בחובו את העיקרון המשפטי של הרמת מסך, והוא קובע כדלקמן:
6. (א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,
ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לעניין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה
(1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.
(ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על העניין הנדון לפניו.
17. דהיינו, בית המשפט יפעיל שיקול דעתו, תוך שהוא יכול לייחס חוב של חברה לבעל מניות (או להיפך), במקרים החריגים בהם עולה כי נעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות,
באופן אשר יש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של חברה, או אף במצב בו נעשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה של החברה לפרוע את התחייבויותיה, ובלבד שבעל המניות היה מודע לשימוש כאמור, בשים לב לאחזקותיו וליכולתה של החברה לפרוע את חובותיה.
18. שאלת סבירות הסיכון הנלקח, וקביעת קו הגבול בין סיכון סביר לסיכון שאינו סביר, היא-היא, השאלה אותה יש לבחון, בכל מקרה לגופו, תוך מתן הדעת לנסיבות והאירועים העובדתיים הפרטניים המרכיבים אותו. כפי שקבע כב' בית המשפט העליון, על הערכאה הדיונית לאתר את נקודת השבר, אשר ממנה והלאה, ניתן וראוי לצפות מבעל עסק, כי יגלה נתונים בפני ספקיו, שאם לא כן יראוהו כמי שהפר את חובותיו באופן המצדיק את הרמת מסך ההתאגדות.
--- סוף עמוד 6 ---
עוד יודגש כי בכל הנוגע לסוגיית היקף והמועד ממנו ניתן היה לצפות ל-"גילוי" מידע אודות מצבה הכלכלי של החברה, אין המדובר בקו הגבול שהוא בהכרח ברור וידוע.
מחד גיסא, יש להכיר בכך שבמציאות העסקית, אין לצפות מבעל עסק, כי יפרוס בפני לקוחותיו או ספקיו את קשייו הכלכליים – דבר אשר עלול להרחיקם, לדרדר ולהחמיר את מצבו של העסק, ולטרפד כליל את הניסיון לשקמו ולהשיבו לאיתנו.
מאידך גיסא, אי גילוים של קשיים, מונע מהלקוח או הספק, את היכולת לקבל החלטה מושכלת בדבר רצונו בהתקשרות ומעמיד אותו, בעל כורחו, בסיכונים אותם לא בטוח כי הוא היה מוכן ליטול, תחת אותן נסיבות.
19. במסגרת ע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ [פורסם בנבו] (פורסם; 16.10.2005; להלן: "עניין בן אבו"), התייחס כב' השופט רובינשטיין לסוגיה זו, תוך שהוא קובע, בדעת יחיד, כי יש לכרוך את עילת הרמת המסך עם חובת תום הלב, וכאשר תחולתה של זו משתרעת על כל תחומי המשפט הפרטי הישראלי.
כב' השופט רובינשטיין הוסיף וקבע, כי מקום בו נעשית פגיעה בזולת, תוך ידיעה כי נעשית פגיעה כאמור, מדובר בהתנהלות שלא בתום לב, אשר מצדיקה גם הרמה של מסך ההתאגדות.
כב' הנשיא (כתוארו דאז) ברק, וכב' השופטת פרוקצ'יה, בחרו להותיר את סוגיית הרמת המסך בצריך עיון, תוך קביעה כי בנסיבות העניין, ונוכח מערכת היחסים והאימון ששררו בין הצדדים, חלה על המערער חובת גילוי מורחבת מכח עקרון תום הלב.
20. אפיק נוסף לבחינתה של עתירת התובעת לחיוב הנתבעים לשאת במלוא חובותיה של החברה, הינו זה אשר במסגרתו נותן בית המשפט דעתו לשאלת ההצדקה בחיוב מנהלי החברה או האורגנים שלה, מכוח עילה עצמאית אשר מקורה בדיני הנזיקין/עשיית עושר (ושלא על דרך של הרמת מסך), ותוך ראיית התובעת, כ"נושה נזיקי". הגם כי חלק הארי של טענות התובעת יוחדו לסוגיית הרמת המסך, מצאתי להוסיף ולתת את הדעת אף לאפיק זה, אשר דומה כי הועלה על ידי התובעת בשולי הטיעון בסיכומים.
מן הכלל אל הפרט;
לאחר שחזרתי ועיינתי בכתבי הטענות, בתצהירים, בפרוטוקול הדיון ובסיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות בחלק הארי שלה ולהתקבל בחלקה הקטן.
טעמיי להלן:
הנתבעת 3
21. ראשית, מצאתי להבחין בין עניינם של הנתבעים 1 ו- 2 לבין זה של הנתבעת 3.
--- סוף עמוד 7 ---
22. בעוד שהנתבעים 1 ו- 2 הם בעלי המניות בחברה, אשר הינה חברה משפחתית, הנתבעת 3 אינה בעלת מניות, והקשר שלה לחברה מתמצה בהיות בעלי מניותיה, הנתבעים 1-2, אשר הינם גם מבעלי המניות של החברה, כמו גם היותה בעלת הזכויות של המקרקעין אשר הושכרו לחברה.
23. מקום בו אין המדובר בבעלת מניות בחברה, ממילא אין מקום להרמת מסך.
24. יתרה מכך, לצורך הוכחת טענה של הרמת מסך, יש להניח תשתית עובדתית ראויה ומקיפה המבססת טענה זו (ר' ע"א 8845/12 רום נ' זאבי [פורסם בנבו] (25.11.2014); ע"א 3773/16 עו"ד איתן ארז בתפקידו כנאמן לנכסי החייבת רחל סופר נ' רחל סופר [פורסם בנבו] (3.10.2018)).
לא מצאתי כי תשתית עובדתית כאמור הונחה בעניינה של הנתבעת 3.
הטענות אשר הועלו כנגד הנתבעת 3, בדבר היותה צינור למשיכת הכספים מהחברה אל הנתבעים, כמו גם היותה שותפה להתנהלות הנתבעים 1 ו- 2 ומעוולת עמם במשותף, נטענו בעלמא ובכלליות רבה, ולא הוכחו.
25. יתרה מכך, הנתבעים 1 ו- 2 העידו, בעדות אשר לא נסתרה, כי החל מחודש פברואר 2019 ועד תום תקופת הכינוס, הם לא גבו דמי שכירות מהחברה (ר' ס' 38 לתצהיר מר ארי קאופטייל, ס' 42 לתצהיר מר משה קאופטייל). גם מר מלניק, המומחה מטעם התובעת, אישר במסגרת חקירתו, כי קביעתו בחוות הדעת לפיה החברה המשיכה לשלם לנתבעת 3 דמי שכירות בסך של כ- 80,000 ₪ לחודש, התבססה על הנחה ולא על כרטסת נתונים כלשהי (ע' 13 ש' 28-31 לפרוטוקול הדיון).
26. ויודגש, אין אני מתעלמת מהתמונה העובדתית הכוללת, זו ממנה עולה כי התובעת נותרה להתמודד עם חוב של מיליוני שקלים של החברה, וכי בעליה של אותה חברה בדיוק, גבו במשך שנים דמי שכירות בהיקפים של מאות אלפי שקלים. אכן, כטענת התובעת, יש באמור כדי לעורר חוסר נוחות.
ואולם, התובעת לא טענה, וממילא לא הוכיחה, כי דמי השכירות נגבו שלא כדין, או כי לא הייתה הסכמה באשר לגביית דמי השכירות, או לחילופין כי נעשה שימוש בחברה לצורך העלמת נכסים/כספים. העובדה כי תוצרי רווחיה של הנתבעת 3, יכול ואף סביר כי הגיעו לידיהם של הנתבעים 1-2, אין בה כשלעצמה, כדי לייצר ממשק משפטי מכוחו יכולה החברה להיפרע דווקא מהנתבעת 3.
27. התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי הנתבעת 3 חבה כלפי התובעת חובה כלשהי בהתאם להוראות הדין (לרבות חובת זהירות, נאמנות או חובה מכוח מכוחה של התחייבות חוזית כלשהי). בהינתן הנקוב, ומקום בו ממילא אין הנתבעת 3 נכנסת תחת הגדרות הוראות סעיף 6 לחוק החברות, דין התביעה כנגדה להידחות, וכך אני מורה.
--- סוף עמוד 8 ---
חבות הנתבעים 1 ו-2
28. בהתייחס לנתבעים 1 ו- 2, מצאתי להוסיף ולבחון, האם מתקיימים אותם חריגים הנקובים בהוראות סעיף 6 לחוק החברות, אשר מצדיקים את הרמת מסך ההתאגדות, וזאת תוך מתן הדעת להוראת הדין עצמה כמו גם לפסיקתו של כב' בית המשפט העליון ביחס לכך;