הואיל והספינות הן בבעלות תושבי רצועת עזה ורשומות במרשם כלי השיט ברצועה, כך נטען, יש לראותן ככלי שיט של האויב, הכפופים לסמכות של כוחות חיל הים הישראלי להטיל מגבלות על תנועתם, לערוך סיור וחיפוש עליהם, וכפופים לסמכות התפיסה וההחרמה.
- המבקשת מדגישה את ההבדל בין הסמכויות על פי דיני הלחימה בים לבין הסמכויות על פי דיני הלחימה ביבשה. בעוד שבדיני הלחימה ביבשה, כך נטען, ניתן לתפוס רכוש פרטי רק אם הוא "בעל טבע עוין", כלומר יכול לשמש או לסייע ללחימה, הרי שבדיני הלחימה בים, ניתן לתפוס כל כלי שיט של אויב ללא קשר ל"טבעו", אלא אם חל אחד הסייגים לזכות התפיסה. המבקשת טוענת כי האיזון שנקבע בדיני הלחימה בים בין זכויות הפרט לזכות המדינה לתפוס כלי השיט, מצוי בחובה המוטלת על המדינה התופסת לקבל אישור שיפוטי לתפיסה ולהחרמה.
המשיבים טוענים מנגד כי תפיסת כלי השיט נעשתה כחלק מפעילות "שיטור" של כוחות חיל הים ולא במסגרת פעילות צבאית. לטענתם, בהעדר צורך צבאי להטלת מגבלות השיט והדיג, אין למדינה סמכות למנוע מהם את הדיג ואין סמכות לעצור את כלי השיט ולתפסם. נטען כי לא הובאו ראיות על הצורך הצבאי וכי כלי השיט נתפסו בתקופת רגיעה מבלי שקדם צורך צבאי ברור להטלת המגבלות במועדי התפיסה.
- רכוש אויב - טענת המבקשת מעוררת גם את השאלה האם יש לראות בספינות כרכוש של אויב, בשים לב לכך שארגון החמאס ששלט ברצועת עזה בעת תפיסת הספינות, אינו ישות מדינתית. סוגיה זו נדונה כבר בהקשרים אחרים (כגון בסוגיית תקפו של הסגר הימי בת"ח 26861-08-13 הנ"ל או בתיק 7961-07-15), אם כי עשויות לעלות טענות על השוני בין המקרים.
- הטלת המגבלות - שאלת הסמכות להטלת מגבלות על אזורי שיט ודיג במרחב הימי לא זכתה לדיון מעמיק של הצדדים בהשלמת הטיעון. עם זאת, מעיון בכתבי הטענות עולה כי סוגיית הסמכות להטלת המגבלות עשויה לעורר גם את שאלת תוקפם של הסכמי הביניים ומגבלות השיט שנקבעו בהם. ודוקו, ככל שהסכמי הביניים נותרו בתוקף גם אחרי ההתנתקות, הרי שמכוחם הוטלו מגבלות על כניסת כלי שיט לאזורים K ו-M, אולם לא נקבעו בהם הגבלות על השיט והדיג בכל אזור L.
- שאלה נוספת שזכתה להתייחסות קצרה בלבד של הצדדים היא חוקיות מגבלות השיט בהתאם לכללים כפי שפורטו במדריך סן רמו. כך למשל סעיף 106(b) למדריך סן רמו מורה:
- Should a belligerent, as an exceptional measure, establish such a zone:
(a)[…]