- בפן ההסכמי – לתובעים אין זכויות מוקנות במסגרת הליך הפרטת הנמל, וזכויותיהם מוגדרות אך ורק מתוקף התנאים הקבועים בהסכמים הנידונים בהליך זה;
- חברת נמל חיפה התנהלה באופן תקין בהליך המכירה ולפי ההוראות ההסכמים המחייבים, כמו גם הנחיות המאסדר. ההסכמים הקיבוציים ונוהל 1997 אף אינם מקנים זכאות כלשהי לתובעים;
- מנגד, רק מי שהיו עובדי הנמל בעת "השלמת המכירה", שהוסדרה והסתיימה סופית רק ביום 10.1.2023, זכאים לתגמולים מכוח הפרטת הנמל. במועד זה התובעים כבר פרשו מעבודתם, ולכל המאוחר הם פרשו ממנה עד סוף שנת 2022, ולכן הם לא זכאים לזכויות הנתבעות על ידם;
- גם נוהל 1997, וגם הוראות כלל ההסכמים הנידונים בהליך זה (לרבות ההסכמים הקיבוציים), קובעים במפורש כי מענקי הרפורמה הנתבעים בהליך זה, לא ישולמו למי שלא עבד בחברת הנמל במועד השלמת המכירה, קרי ביום 10.1.2023;
- לאור האמור לעיל, דין התביעה להידחות מטעמי היעדר עילה, ולעמדה דלעיל הצטרף בשעתו גם המאסדר, קרי – רשות החברות הממשלתיות;
- אשר לתביעה שכנגד – היות שהתובעים מתיימרים כעת לשנות את כתבי הויתור שעליהם הם חתמו במסגרת הליך הפרישה, הם אינם זכאים לתנאי הפרישה המועדפים מכוח הסכם הרפורמה, ועליהם להשיב תנאים אלה לחברת הנמל.
- המדינה טוענת, כך –
- בפן של הליך הפרישה – המדינה לא היתה מעסיקתם של התובעים, והיא לא היתה מעורבת בהליכי הפרישה שלהם מעבודתם בחברת נמל חיפה;
- התשתית העובדתית שהובאה לפני גורמי המדינה מוכיחה כי כל אחד מהתובעים קיבל את ההחלטה לגבי פרישתו – ובכלל זה מועד הפרישה – משיקוליו/ה שלו/ה, תוך הערכת הסיכון שכל אחד ואחת מהם עשו, והם נושאים באחריות הבלעדית והמלאה לגבי החלטתם לגבי הפרישה;
- בפן ההסכמי – כלל ההסדרים הרלוונטיים להליך זה קובעים כי זכאותו של עובד חברה ממשלתית לתגמול הפרטה, ובכלל זה בחברת הנמל, יחולו רק על מי שהוא עובד של המעסיקה במועד הפרטתה, ולא על מי שהוא עובד לשעבר במועד ההפרטה. כך גם לגבי מענק המעבר השני מכוח הסכם 2005;
- אשר להתנהלות הנתבעות לגבי הליך מכירת הנמל – לאורך כל הליך המכירה, כלל גורמי המדינה (ולרבות רשות החברות הממשלתיות) לא נתנו מצג-שווא כלשהו לגבי מועד השלמת הליך המכירה. לגבי כל מועד שנקבע, אף הודגש כי מדובר בהערכה בלבד אשר כפופה לשינויים. זאת, בין היתר, היות שהיתה קיימת אי-ודאות גדולה לגבי מועד השלמת עסקת מכירת המניות של חברת הנמל;