- התובעים לא היו עובדי חברת הנמל במועד זה, וכבר פרשו מהעבודה, ומשכך אין בסיס לתביעתם.
- אשר להתנהלות הנתבעות לגבי הליך מכירת הנמל –
- הליך המכירה של הנמל לא עוכב ולא הושהה על ידי חברת הנמל ו/או על ידי מדינת ישראל;
- הליך המכירה הושלם רק ביום 10.1.2023, היות שרק במועד זה העבירה קבוצת אדאני-גדות למדינה את התמורה המלאה שהיא נדרשה לשלם לה במסגרת הליך ההפרטה של הנמל;
- העברת התמורה התעכבה בעיקרה לאור קשייה של קבוצת אדאני-גדות לגייס סכום משמעותי ביותר, בהיקף של כ-3.9 מיליארד ₪, וכאשר עסקינן ב'סגירה פיננסית' מורכבת ביותר של פרויקט משמעותי וגדול מאוד;
- למדינה אין כל אחריות לגבי המועד שבו הועברו לה הכספים על ידי קבוצת אדאני-גדות, והיא לא עיכבה שלב זה בצורה כלשהי.
- כמה הערות מבואיות - הערה ראשונה – התובעים חזרו וטענו במהלך ההליך לגבי תרומתם הניכרת לנמל חיפה, לאורך שנות עבודה רבות. בין היתר, הם סיפרו על עבודתם על מנופי הנמל בזמן מלחמת לבנון השניה, ועל עבודה פיזית קשה ומאומצת, בקיץ ובחורף, ובמשמרות ארוכות. הם גם התייחסו לתאונות עבודה שאירעו להם בשל עבודתם[3]. למען הסר ספק, נבהיר כי אין באמור בפסק דין זה, ובמסקנותיו, כדי לגרוע מההערכה הרבה שלה זכאים התובעים בגין שנות עבודתם הארוכות והמסורות בנמל.
- הערה שניה – התובעים העלו טענות רבות כנגד התנהלות חברת נמל חיפה וכנגד המדינה, ולגבי חוסר תום-ליבן. בין השאר, מחלוקת זאת באה לידי ביטוי בדיון ההוכחות השני, שבו העיד מר כחלון מטעם המדינה, במהלכו נוצר עימות שלו עם חלק מהתובעים. למען הבהר ספק, נציין כבר עתה כי איננו מוצאים כל ביסוס לטענותיהם הקשות של התובעים, לא כנגד חברת נמל חיפה ולא כנגד המדינה, ואף לא באופן ספציפי לגבי מר כחלון (וזה המקום לציין, כבר עתה, כי עדותו היתה אמינה ורציפה בעינינו. כך גם לגבי מר בלינקוב, שזומן לעדות על ידי התובעים – אך עדותו סתרה מניה וביה את כלל טענות התובעים).
- וכן, נציין כי התובעים העלו סימני-שאלה לגבי היותו של מר כחלון עד רלוונטי להליך. עם זאת, מעדותו הבהירה והמשכנעת, וגם מהמסמכים הקיימים בתיק בית הדין, למדנו כי הוא היה מעורב בחלק ניכר מתהליך הפרטת הנמל. כלומר, אכן מדובר בעד משמעותי ובעל ידע רלוונטי. יוער עוד, כי רק לגבי השלבים המתקדמים יותר של הליך ההפרטה, הוא לא היה מעורב בהם, ולאור עזיבתו באותה עת את שירות המדינה. עם זאת, בשלב שבו מר כחלון כבר לא היה מעורב בתהליך ההפרטה, כאמור לעיל, מר בלינקוב שימש כמפקח על הנושא ומי שגם היה מעורב בו בצורה ניכרת, וכזכור – אף הוא העיד לפנינו.
- לעניין שבנדון, ראו גם בעדותו של מר כחלון[4]: "ברגע שה-14/07/2022 קרה ובעצם קיבלנו את הצעות המחיר, ובחרנו בחברת אדאני גדות כדי כמציע מועדף, בעלת פוטנציאל לרכוש את הנמל, למעשה העבודה ירדה באופן דרמטי, ומה שנותר זה רק עניינים של מחויבות הרוכש להביא בערך עשרה אישורים שונים, לרבות צווי אינטרסים, לרבות הנושא של המימון, לרבות חתימה של המדינה על ההסכם וכיוצא בזה. מה שאני עשיתי ב-14 ליולי עד 10 באוגוסט, עשיתי דברים אחרונים שקשורים להיבטים של תגמולי בכירים ודברים מהסוג הזה...".
- הערה שלישית – התובעים צירפו לסיכומיהם, לראשונה וללא היתר מקדים מבית הדין, מסמכים שלא הוגשו טרם לשלב הסיכומים (התכתבויות מאוחרות לשלב הגשת הראיות), והם אף העלו טיעונים לגבי מסמכים אלה (ובכל הקשור לעובדי חברת המסוף לכימיקלים)[5]. הפסיקה רואה מעשה שכזה בחומרה. בין היתר, בית המשפט העליון התייחס לצירוף ראיות לסיכומים כ"מעשה פסול שלא ייעשה"[6], כ"הגנבת ראיות"[7], כ"נוהג נפסד"[8] וכפעולה "פסולה וראויה לגינוי"[9]. כמובן מאליו – וכך גם במקרה שלפנינו – ראיות כאלו לא תילקחנה בחשבון, ועל בית הדין להתעלם מהן, כמו גם מהטענות המבוססות עליהן.
- יש גם לציין, כי השופטים המחמירים אף יפסלו סיכומים כאלו מכל וכל בשל כך. לא בכדי ציין בית המשפט העליון, כי "אין זאת דרך כשרה להגיש ראיות לבית המשפט, ולא ניתן לצפות מבית המשפט, שיתייחס למסמך..."[10], וגם קבע דברים ברורים ונכוחים: "לא אחת חזרנו וביקרנו נוהג נפסד זה של צירוף ראיות לסיכומים במקום להגישן בדרך המקובלת על-פי הדין... אין זאת דרך כשרה להגשת ראיות לבית-משפט, ולא ניתן לצפות מבית המשפט, שיתייחס למסמך, שהוא כלל לא נתבקש לקבלו כראיה. בצדק התעלם בית המשפט קמא ממסמך זה"[11].
- לגופו של עניין - אשר למסקנה הראשונה שבבסיס פסק הדין - הליך הפרישה של התובעים נוהל בצורה נאותה, והם כלל לא הוטעו על ידי מעסיקתם, חברת הנמל – כפי שכבר צוין דלעיל, התובעים הצטרפו בזמנו להליך פרישה שנערך בנמל חיפה. במסגרת זאת, הם חתמו על מסמכים שונים, הנוגעים כולם לפרישתם. נדגיש כבר עתה, כי חתימה זאת נעשתה זמן רב לפני האירועים נשוא הליך זה, ובכל הקשור להפרטת נמל חיפה בשנים 2023-2022. בפועל, מדובר בתהליך שהחל 'להתגלגל' זמן רב לפני כן, ושעסק במידה רבה בפתיחת נמלים חדשים בישראל, כחלק מתחרות בנמלים הקיימים. מנגד, תהליך זה לא עסק במכירת נמל חיפה, בפני עצמו.
- בתצהירה של גב' ביזן, עדת חברת הנמל, היא הדגישה את נקודת המוצא לתהליך הפרישה, שהיא חתימת הסכם קיבוצי בנמל חיפה בחודש 1/2020 (להלן, כזכור: "הסכם 2020"). הסכם 2020 נחתם בעקבות החלטת ממשלת ישראל משנת 2013 לגבי רפורמה בנמלי ישראל, שכללה, בין השאר, הקמת שני נמלים חדשים באשדוד ובחיפה, שיימצאו בידיים פרטיות. התוצאה של החלטה זאת היתה ברורה: "ששת נמלי מדינת ישראל אמורים להתחרות על נתח שוק שהינו קטן מכושר הניטול שלהם"[12].
- גב' ביזן ציינה עוד בתצהיר, כך: הנמלים החדשים היו אמורים להצטייד בציוד חדש, ולהעסיק פחות עובדים; עלות העסקת העובדים בנמלים החדשים היתה צפויה להיות נמוכה, ואף נמוכה מאוד ("לאין שיעור", כהגדרתה) מעלות העסקת העובדים בנמלים הישנים, כולל נמל חיפה; הנמלים החדשים נבנו על מנת לטפל, בין השאר, גם באוניות-ענק, כלומר – הם עמדו להתחרות ישירות בנמל חיפה; חברות ייעוץ ששכרה חברת נמל חיפה העריכו גם הן, כי היקף הפעילות בנמל חיפה צפוי לקטון בשיעור ניכר ביותר[13].
- מהאמור לעיל עולה בצורה חד-משמעית, כי נמל חיפה צריך ואמור היה לעבור הליך התייעלות משמעותי, שנבע בשל הפחתה חדה, עתידית וצפויה, בכמות העבודה, ושדרשה בהתאמה הקטנת מצבת כוח-האדם בנמל. כל זאת, כאשר מדובר בתהליך בעל השפעה משמעותית ביותר על העובדים, ועל עובדי כל נמלי ישראל (ולראיה, גם נמל אשדוד, שלא הופרט, עבר תהליך התייעלות דומה[14]). ראו גם בעדות גב' ביזן[15]: "עשינו איזשהו נקרא לזה תערוך תפעולי, הפעלנו שיקולים תפעוליים, ידענו שתרד העבודה, ידענו שלא צריך כמות העובדים כדי לקיים את העבודה התפעולית שצפינו אותה עד סוף 2024, ובהתאם לאותה פריסה תפעולית נקבעו שני תאריכים עבור כל עובד...".
- ודוק – גם התובעים מסכימים לנתונים אלה. ראו למשל בתצהיר התובע דוד גרוטס, שציין בתצהירו כי חברת הנמל שאפה להציג צמצום במספר העובדים, כדי להציג ל"רוכשים המיועדים" של הנמל חברה יעילה, ולצורך מקסום ההצעות[16]. התובעים אף הסכימו, עוד במסגרת כתב התביעה, כי תהליך הפרטת נמלי הים היה תהליך מורכב וקשה, שהוצאתו אל הפועל לקחה שנים רבות[17].
- לאור כלל הנתונים האלה, נציגות העובדים בנמל חיפה אף דרשה בעצמה לקבוע הסדרים שיבטיחו את ביטחונם התעסוקתי של עובדי נמל חיפה, ובכלל זה לגבי תשלומי פרמיה. תהליך הידברות זה אף הוביל לחתימת הסכם קיבוצי בחודש 1/2020, שכלל, בין היתר, הסדר פרישה מוקדמת, שבמסגרתו פרשו התובעים מעבודתם. הסכם 2020 אף מגדיר בעצמו, בסעיף 19.1, כי יוענקו במסגרתו תנאי פרישה שהם "... ייחודיים לאור הרפורמה בנמלי הים", כשהביטוי "הרפורמה בנמלי הים" הוגדר במבוא להסכם כמתייחס להפעלתם והקמתם של 2 הנמלים הפרטיים החדשים[18].
- ראו שוב בתצהיר גב' ביזן, שם היא הדגישה כי טענות התובעים, לגבי הקשר בין הפרטת הנמל (שהחלה, כזכור, רק בשנת 2022), לבין הסדרי הפרישה המוקדמת, אינן נכונות. זאת, משעה שהסדרי הפרישה מרצון, וכלל תהליך ההתייעלות של הנמל, נועדו לסייע לנמל להתמודד עם התחרות הצפויה בעקבות הפעלת הנמלים החדשים. היא הדגישה כי גם אם ההפרטה של הנמל היתה נדחית או לא מתבצעת, עדיין הסדרי הפרישה של התובעים היו מיושמים[19]. ראו גם בעדותה של גב' ביזן, שם היא הסבירה כי באותה עת, "... ההפרטה עדיין לא הייתה על הפרק, היא לא התחילה..."[20].
- מכלל האמור לעיל עולה איפוא, בצורה חד-משמעית, כי אין כל קשר בין הפרטת הנמל (שהוחלטה רק בשלב מאוחר יותר, וכפי שנראה בהמשך), לבין הסדרי הפרישה מרצון של עובדי נמל חיפה, ותהליך הפרישה היה מיושם גם ללא הפרטת הנמל. מנגד, קביעות אלה כלל לא נסתרו על ידי התובעים. על כן, אנו שבים ומסיקים כי תהליך פרישתם של התובעים מהעבודה בנמל חיפה, וכפי שנעשה בשנת 2020, אין לו קשר ישיר להפרטת הנמל, שיצאה לדרך רק בשלב מאוחר יותר.
- עוד נציין, כי הוכח היטב, בעדויות וראיות, כי הליך הפרישה של התובעים מהעבודה בנמל נעשה בצורה מסודרת ומאורגנת היטב, תוך כדי יידוע, עדכון ושיתוף של עובדי הנמל, בכלל, ושל התובעים, בפרט. בכלל זה – הופצו הודעות מסודרות ומפורטות היטב על ידי גב' ביזן, כמו גם על ידי גורמים נוספים בחברת הנמל; ההודעות נשלחו גם כהודעות טקסט לטלפון הנייד וגם בדוא"לים[21]; כמו כן, נשלחו סימולציות ל-2 תאריכי פרישה אפשריים (במקרים מסוימים, גם 3 תאריכי פרישה); חלק מהתובעים אף קיבל אפשרות לפרוש לאחר 10.1.2023 (המועד שבו הושלמה ההפרטה), וכן קיבל הצעה ל-2 תוכניות פרישה שונות[22], אך בחר אחרת מכך.
- כמו כן, יש לציין את הנתונים הבאים: חברת הייעוץ BDO אשר נשכרה על ידי חברת הנמל, היא זאת שניהלה את הליך הפרישה, ולא חברת הנמל עצמה, והיא התמקדה בהסברת תנאי הפרישה בלבד; העובדים עצמם הם אלה שביקשו להיכלל בהליך הפרישה, והפניה נעשתה מצידם ומטעמם (כלומר, לא מדובר בפניה יזומה של חברת הנמל אל העובדים); כדי לקבל את הסימולציות של הפרישה, היה על העובדים למלא טופס מתאים[23]; עובד/ת שהחליט/ה בסופו של דבר לפרוש מהעבודה, אף חתמ/ה על בקשה לפרישה, ולאחר שניתן לו/לה פרק-זמן מתאים כדי להחליט האם אכן לפרוש מהעבודה; הבחירה לפרוש אף נעשתה לאחר התייעצות עם סוכן פנסיוני, שבחלק מעלותו נשאה חברת הנמל.
- כאמור לעיל, וכפי שצוין כעת, לתובעים אף הוצעו 2 (לפחות, ולעתים 3) תאריכי פרישה, והם אלה שבחרו מרצונם לבחור בתאריך שהסתיים לכל המאוחר עד ליום 31.12.2022. כך, למשל, לתובעת לחמיש הוצעו שני מועדים: ביום 31.10.2022 וביום 31.12.2023, והיא זאת שבחרה מרצונה החופשי בתאריך הראשון מביניהם. כל זאת, שעה שאם היא עצמה היתה בוחרת בתאריך המאוחר יותר, היא היתה זכאית להטבות נשוא הליך זה[24]. מנגד, היו תובעים אחרים שבחרו דווקא תאריך מאוחר יותר, מבין 2 האפשרויות שהוצעו להם[25] (אשר לקבוצת התובעים בתביעת גרוטס ושות', הם בחרו במועד הפרישה הבא – 31.12.2022, כאשר לחלקם ניתנה האפשרות לפרוש לאחר מועד זה).
- אנו מסיקים איפוא, כי תהליך פרישתם של התובעים מהעבודה בחברת הנמל, וכפי שנעשה בשנת 2020, היה תהליך וולונטרי ורצוני, ולא הופעל על התובעים כל לחץ לפרוש מהעבודה. לתובעים גם ניתן מידע מלא ומספק לגבי זכויותיהם. אולם, לא רק שיש לדחות את טענת התובעים לגבי היעדר יידוע, אלא שיש גם לדחות את טענתם להטעיה. זאת, משעה שאף אחד מהתובעים לא הוטעה בצורה כלשהי במהלך הליך הפרישה, על ידי מי מבין גורמי חברת הנמל. נחזור ונציין כי לתובעים סופק מידע מלא ושלם, מדויק ונכון, לגבי כלל הזכויות המגיעות להם במסגרת הליך הפרישה.
- ודוק – התובעים לא הצביעו על מידע ספציפי שנגרע מהם במסגרת הליך הפרישה, ושצריך היה להיות מצוין במסמכי הפרישה. הם גם לא ביססו כלל את טענת ההטעיה. גם כאן, ברוב יושרם, התובעים אינם כופרים בכלל העובדות האלה. כך, למשל, התובע גרוטס העיד ש"... כשישבו איתנו והסבירו לנו על פי מה מחושב המענק, לפי מה כל אחד יקבל, מה הם השנים הקובעות, מה הם המשכורות, מקסימום 3% מהתגמול"[26], וגם "... יש איזושהי נוסחה, תשאל אותי כי אני לא יודע, אני לא אזכור להסביר לך את זה, אבל בהחלט לפני שנה וחצי יכולתי לדקלם לך את זה בעל פה"[27].
- גם התובעת לחמיש הודתה כי נשכרו על ידי חברת הנמל יועצים פנסיוניים כדי להיפגש עם העובדים שהביעו נכונות לפרוש[28]. היא גם ציינה במפורש ובבירור, כי לאחר שנפגשה עם היועץ, היא החליטה כי "מסלול 2020" הוא המתאים לה "בצורה המיטבית"[29]. בדומה, גם התובעת רביבו ציינה בתצהירה כי בשנת 2020 נמסרו לה על ידי חברת הנמל סימולציות שונות, על מנת שהיא תבחר בעצמה "... מהי תוכנית הפרישה המתאימה לי והחלטתי כי התוכנית המתאימה ביותר עבורי כי אפרוש ביום 31/10/2022...."[30].
- אומנם, היא הלינה על כך שהסימולציות שהוצגו לה בשעתו לא עסקו בתגמול שלו יהיו זכאים העובדים כתוצאה ממכירת מניית חברת הנמל[31]. אולם, הטענה דווקא מדגישה את חולשת התביעה, ויש בה כדי להמחיש את היעדר הקשר, כפי שצוין דלעיל, בין מועד פרישת התובעים מהעבודה, במסגרת הרפורמה בנמלים – אשר נקבע כמועד קשיח; לבין מועד מכירת חברת הנמל, שכלל לא היה ידוע בשנת 2020. ברי כי מה שאינו ידוע כלל בשלב החלטת התובעים לפרוש מהעבודה, לא צריך להיות מצוין במסמכי הפרישה.
- אנו גם סבורים כי כל טענה שמועלית כיום לגבי מועד הפרישה, היא בבחינת 'חוכמה בדיעבד', ולכל היותר עסקינן בטעות בכדאיות העסקה אשר אין בה כדי להצדיק בצורה כלשהי את ביטול ההחלטה המפורשת של התובעים לפרוש במועד שבו הם פרשו מהעבודה. בהקשר זה, יש גם להתחשב בנתונים הבאים:
- עסקינן בתנאי פרישה בהיקף של מיליוני שקלים לכל עובד/ת, וכלשון גב' ביזן "... בין הטובים ביותר שנקבעו במגזר הציבורי במדינת ישראל"[32];