- מדובר בעלות של בין 1.7 מיליון ₪ ל-5.8 מיליון ₪ לתובעים בהליך זה[33], ולא בכדי הודה התובע גרוטס בעדותו, בלשון ממעיטה למדי, כי מדובר ב"הצעה די מפתה לפרוש"[34];
- גם ארגון העובדים היציג קבע בעצמו כי התובעים פרשו מהעבודה בנמל חיפה "... בתנאים הטובים ביותר שנודעו במגזר הציבורי"[35].
בנסיבות אלה, כל טענה בדבר עושק, כפייה, פגיעה בזכויות התובעים וכיו"ב טענות דומות, מעלה למצער תמיהה ופליאה, שלא לומר מעבר לכך.
- מעדותם של התובעים גם עלה, כי ההחלטה לפרוש מהעבודה בחברת הנמל היתה בשל שיקולים אישיים ומשפחתיים, ולא בשל כל גורם אחר[36]. ראו למשל דברי התובע סוויסה בעדותו[37] (כדי להימנע מפגיעה בפרטיותו, והיות שמדובר בהליך בדלתיים פתוחות, נימנע מפירוט). כך גם לגבי התובעת רביבו[38]. נפנה גם לעדות התובע גרוטס, שממנה ניתן ללמוד מספר מסקנות:
ראשית, הוא לא קיבל את ההחלטה על הפרישה בחטף;
שנית, הוא ערך בירורים, חשב על הנושא, התייעץ, ורק לאחר-מכן קיבל החלטה עצמאית; שלישית, נאמר לו חד-משמעית, לפני החתימה על מסמכי הפרישה, כי מדובר בהחלטה שלא ניתן לחזור ממנה[39].
- ראו להלן בעדותו של התובע גרוטס:
"אני קיבלתי סימולציה במדור שכר כשהעלו אותנו בשנת 2020, נתנו לי שני תאריכים לפרישה, או מרץ 23 או יוני 24, אני ישבתי על זה כמה ימים וחשבתי כי נתנו לנו איזה שבוע שבועיים לפני שאנחנו מגיעים להחלטה, ואמרו לנו שברגע שהחלטת חתמת, נסעת מה שנקרא, אין דרך חזרה, אז לקח לי כמה ימים להתייעץ, להבין את זה, ואז התחלנו להתייעץ עם אנשי מקצוע, יועצי מס, אנשי יועצי השקעות ומיניהם כל הדברים האלה, כל אחד עשה את זה במסגרת פרטנית, ונאמר לי ע"י יועץ מס שלי, שאני מכיר אותו כבר שנים, שעדיף לפרוש בחודש האחרון של שנה קלנדרית על מנת לחסוך את שנת המס. ניגשתי למדור שכר אחרי שעשיתי את החישובים אמרתי להם יש אפשרות שאני אוכל להקדים את הפרישה שלי ממרץ 23, החלטתי מבין שתי הסימולציות לבחור במרץ 23 בתאריך הקרוב יותר, לדצמבר 22, הוא אומר לי כן רק תיקח בחשבון שתעלו (צריך להיות "אתה עלול" – בית הדין) להפסיד 3 חודשי שכר, אמרתי לו אני סופג את זה כי אני הבנתי שמצד שני אני ארוויח ממקום אחר את מה שאני כביכול, ארוויח יותר ממה שאני אפסיד, אז לא הייתה לי בעיה להקדים את הפרישה ב-3 חודשים, ניגשתי וביקשתי להקדים את הפרישה לדצמבר 22, אחרי כמה ימים קיבלתי תשובה חיובית, שנענו, לא קיבלתי 3 אופציות קיבלתי רק 2 את שלישית אני נתתי."
- ניתן איפוא לשוב ולהסיק, כך: התובעים בחרו להצטרף להליך הפרישה, בשל שיקולים אישיים, כאלה או אחרים; הם חתמו כולם בשנת 2020 על המסמכים המחייבים, ושבהם נכתב בצורה הברורה ביותר ובלשון שאינה משתמעת בכל צורה אחרת, כי ככל שתאושר בקשת הפרישה במועד הנקוב בה, הרי שמדובר בבקשה בלתי-חוזרת – "ידוע לי כי בקשתי זו הינה בלתי חוזרת וכי לא תתאפשר חזרה מבקשה זו"; עסקינן במחויבות קשיחה ומחייבת שלהם, אשר ניתנה במסגרת חוזה מחייב, והם אינם רשאים לחזור בהם ממנה.
- על החשיבות בהסכמה בין הצדדים לגבי מועד פרישה קשיח אשר לא ניתן לחזור ממנו, וכאשר עסקינן ב'פאזל' תפקודי ותפעולי של הנמל, הרחיבה גם גב' ביזן בעדותה, באומרה כך[40]:
"המקור הנורמטיבי כתוב בפירוש בהסכם הפרישה שזה מי שחתם, זה משהו שהוא לא חוזר ואי אפשר לסטות ממנו ואי אפשר לבטל את זה וכדומה. התאריכים לא נקבעו סתם, התאריכים מתחילת 2020, הראשונים פרשו לדעתי בפברואר או במרץ כבר 2020, עד האחרונים שפורשים ממש בחודש זה, דצמבר 2024, חמש שנים של פריסה תפעולית, נעשו אחרי התייעצויות מאוד, מאוד, מאוד רחבות עם כל היחידות. אני רוצה להגיד גם תחת אי-ודאות שלנו בעצם, כי לכל עובד נתנו שני תאריכים, לא ידענו באותו מועד מה מבין שניהם הם יקבלו, ואנחנו היינו צריכים לקבל את מה שאותם עובדים בחרו. והיינו צריכים ממש במלאכת מחשבת לראות מה הצפי של כל אחד מסוגי העבודות בנמל ולפרוס את התאריכים ככה שבסופו של דבר, אחרי שנגיד כולם בתרחישים כאלה או אחרים, 200 איש נאמר יקבלו את תוכנית הפרישה במועדים כאלה או כאלה, באיזה שהם קומבינציות, כי חלק מקבלים את התאריך הראשון וחלק את השני, זה עדיין יאפשר קיום של עבודה תפעולית רציפה בנמל. ולכן הייתה משמעות מאוד מאוד חשובה... זה פאזל, כן."
- לגבי מהותה ועומקה של מחויבות זאת, גם מצד המדינה, וגם אם מצבו של הנמל היה מוּרע לאחר החתימה על ההסכמה לפרישה, העיד גם מר כחלון בצורה קולעת, כך[41]: "אם המצב של הנמל אחרי שחתמו על ההסכם למשל לא היה טוב, נניח הנמל היה נכנס לסחרור, חלילה היה נופל טיל מהצפון, הורס את כל הרציפים היינו במשבר והנמל היה פונה לעובד אומר לי תשמע, בגלל שהסכמתי 3 מיליון אתמול אבל היום המצב שלי לא טוב קח, 2, זה היה מתקבל על ידי העובד?" (למען הסר ספק – התשובה לשאלה הרטורית הזאת היא שלילית).
- מדברי מר כחלון עולה איפוא, כי ההתחייבות לפרישה במועד שהוחלט היתה לא רק של העובדים, אלא היא גם חייבה את נמל חיפה כחברה ממשלתית. זאת גם הסיבה – המוצדקת והנכונה – שבגינה בקשות של מספר תובעים (כגון התובעת רביבו[42]), לדחיית מועד פרישתם, נדחו בשלהי שנת 2022 על ידי חברת הנמל. ודוק – אם חברת הנמל היתה מקבלת את בקשותיו של מי מבין התובעים, שלא לפרוש במועד הנקוב לו, היא היתה חשופה לתביעה מצד עובדים אחרים בגין אפליה שאינה במקומה[43]. לא בכדי, חברת הנמל לא אישרה ולו בקשה אחת של עובד שפרש בפרישה מוקדמת, לדחות את מועד פרישתו ועל מנת שיוכל לזכות בתגמול ההפרטה[44].
- בעדותה נשאלה גב' ביזן מדוע ולמה חברת הנמל לא נתנה ארכה למי מבין עובדי הנמל, להמשיך ולעבוד 'רק' עד ליום 10.1.2023 (המועד שבו הושלמה הפרטת הנמל, וכפי שנראה בהמשך הדברים). בתשובתה לשאלה זאת, המקובלת עלינו במלואה, אמרה גב' ביזן את הדברים הבאים[45]: "... האם אני צריכה רק להשאיר אנשים לצורך העניין, אני אגיד באופן פיקטיבי לעבודה שאני, אני כנמל לא זקוקה לשירותים? לחלקם אגב כבר מונו מחליפים איפה שהיה צריך, הוכשרו אנשים אחרים... זה בעצם לבקש להאריך לקבוצה מסוימת שהיא משתנה כי בכל פעם שתאריך זז, הרי זה לא אותה קבוצה נכנסת לזה... (ו)אני חושבת שבכל תהליך שעושים, אם זה בתהליך של בונוסים או תהליך, יש תהליכים ארגוניים שאתה עושה, ואתה בסופו של דבר מסמן את התאריך שבו יש את קו החיתוך, תמיד מישהו יום אחרי זה יישאר בחוץ".
- וכן היא אמרה, כך[46]: "ואם זה שלושה? ואם זה חודשיים? הרי זה נדחה כבר כמה פעמים. אני חושבת שאפילו, אולי בפעם שעברה אפילו, אני חושבת שאחד ממי שיושבים אחריי אמר זה, זה נדחה מ-2005 כל כך הרבה פעמים. אז אולי באמת צריך לשאול את מי שהיו וועדים דאז, גם בחיפה וגם באשדוד, מה הסיבות שגרמו לדחיית ההפרטה שהתחילה להיות מדוברת כבר ב-2005, ואחרי זה ב-2009. אני לא יודעת אם זה לשבועיים, אולי זה לשלושה שבועות, אולי זה לשלוש שנים. כמה אני יכולה לדחות את זה? אני מזכירה. הייתה ציפור אחת, חתיכת ציפור ביד, בדמות הסכם הפרישה".
- מהאמור לעיל ומראיות ועדויות נוספות, עולה כי היו כמה וכמה שיקולים של נמל חיפה בשנת 2022, שהינם לגיטימיים לחלוטין ושנמצאים בגדר שיקול הדעת הסביר של מעסיק, שלא לדחות את מועד הפרישה של מי מבין עובדיה אשר חתם עוד בשנת 2020 על הסכמה לפרישה מוקדמת:
ראשית, וכפי שנראה בהרחבה בהמשך פסק הדין, 'הסגירה' הפיננסית של המכירה, ושהיתה באחריות קבוצת אדאני-גדות – ולא באחריות או אשמת נמל חיפה או המדינה, נדחתה מספר פעמים. בכל שלב, לא ניתן היה לדעת מתי תהיה הארכה האחרונה, ומתי המכירה אכן תסתיים. כך, עד 'הרגע האחרון';