שנית, לא ניתן להתחשב בבקשות ספציפיות לגבי דחיית מועד הפרישה, שכן 'אין לכך סוף', וקבלת בקשה לדחייה שכזאת יכולה לגרום להעדפה פסולה של עובדים;
שלישית, לתאריכי הפרישה שנקבעו מבעוד-מועד, בשנת 2020, היה היגיון פנימי של תפעול הנמל, ובכלל זה לגבי מינוי מחליפים למי שפרש, ייתור משרות וכד'. לכן, לא ניתן להשאיר באופן פיקטיבי עובד בעבודה, רק בשל בקשתו (יוער, כי גם הפיתרון הנוסף שהוצע על ידי התובעים במהלך ההליך – חופשה ללא תשלום[47], הוא פיקטיבי בדיוק באותה המידה, וממילא התובעים לא ביקשו בזמן-אמת להישאר בחופשה ללא תשלום[48]).
- בכל מקרה, נדגיש כי גם לאחר שפניות של (חלק מ-) התובעים לגבי מענק ההפרטה, סורבו על ידי חברת הנמל בשלהי שנת 2022, ואף נמסר להם במפורש טרם סיום העסקתם כי הם לא יהיו זכאים למענקי ההפרטה[49], הם נמנעו מפנייה כלשהי לבית הדין בבקשה לעצור את הליך הפרישה (ולמשל – באמצעות הגשת בקשה לסעד זמני). אלא, שהם בחרו 'לאחוז את החבל משני קצותיו' – גם ללכת לביתם ולפרוש מהעבודה בנמל חיפה – ובתוך כך לקבל הטבות פרישה ניכרות ביותר, כאמור לעיל; וגם להגיש את התביעה שלפנינו.
- בפועל, התובעים עצמם (ולמצער – רובם המוחלט) לא היו מעוניינים לדחות את הפרישה, גם אם היתה ניתנת להם אפשרות שכזאת. ראו למשל בעדות התובע גרוטס[50]: "כב' השופט: אם היו באים אליך מר גרוטס, בוא, באים אליך שנייה, מגיעים ממך בנובמבר (הכוונה ל-11/2022 – בית הדין), אומרים תבטל את הפרישה ואת ההטבות שנלוות אליה, ומצד שני תישאר להמשיך לעבוד. ת: לא. כב' השופט: לא היית מסכים? ת. מרגע שעלתה ההצעה וזאת הייתה ההצעה, אם היא לא הייתה קיימת, אז ברור שלא היה לי על מה ל(לא ברור). ברגע שהגישו לנו הצעה, והבנתי מה ההצעה, איך היא נוגעת אלי באופן אישי, רציתי אותה".
- מצד התובעים, הם טענו כי לאחר שהם ערכו פגישות עם גורמי חברת הנמל, ועל בסיס הדברים שנאמרו להם, "הם לא העלו על דעתם... שהליך ההפרטה לא יושלם"[51]. גם בטענה זאת אין כל ממש. שהרי, התובעים ממילא לא טענו ולא הוכיחו כי נאמר להם, בצורה ודאית ובמהלך הפגישות שנערכו בשנת 2020, כי הליך הפרישה לבטח יושלם ויסתיים עד למועד פרישתם. הם גם לא הצביעו על גורם ספציפי בחברת הנמל שאמר דברים דומים לכך, וגם לא הצביעו על מסמך כלשהו שמלמד על כך, ולו בקירוב.
- גם טענת התובעים כי הליך ההפרטה 'היה באוויר' בשנת 2020 ובעת הליך פרישתם ("דיבורים משמעותיים בקרב העובדים", כהגדרתם[52]), וכי דובר שההפרטה תושלם בעת הקרובה, היתה טענה כוללנית בלבד. הטענה נסמכה על שברירי שמועות ועל מידע לא מוצק, ולא ניתן ליתן לה כל תוקף. הטענה גם נסתרה בעדות התובעים. כך, למשל, התובע סוויסה הודה בעדותו שהמשפט הזה, שמופיע בתצהירו, למעשה לא נכתב על ידו[53].
- התובעים אף טענו כי הם הסתמכו על כך שהליכי ההפרטה יסתיימו לכל המאוחר עד לתום שנת 2021, וזאת לאור המצגים שניתנו להם על ידי חברת הנמל. לטעמם, זאת הסיבה שהם קבעו את מועד הפרישה שנה מאוחר יותר, בתום שנת 2022, כדי שהם יהיו זכאים לתגמולי ההפרטה[54]. עם זאת, בדיון ההוכחות הראשון עלה כי אין כל ממש, גם בטענה זאת.
- כך, למשל, התובע גרוטס ציין בעדותו כי "לאורך השנים למדנו שתאריכים והסכמים הם דברים שיכולים לזוז בהתאם לצרכים של המדינה, בהתאם לצרכים שאני אין לי מושג בהם, אני גם לא מבין ולא מתיימר להבין בזה. הלכה למעשה, עובדתית, כל הלוחות זמנים שהמדינה קבעה בכל מה שקשור להסכם הרפורמה הזה, לא עמדו בזמנים"[55]. כלומר, גם הוא עצמו, כמו גם יתר חבריו, ידעו שמועד ההפרטה הוא דינמי, תלוי בגורמים רבים מאוד, ואף יכול להשתנות בצורה תדירה[56].
- בדומה לו, גם התובעת רביבו הודתה ש"... כשאני חתמתי על פרישה לא היה על פרק מכירה"[57], וגם ש"בחרתי מטעמים שלי לפרוש, אני לא חייבת לפרט היום לבית המשפט, הם לא קשורים לנמל, הם לא קשורים לנמל, בחרתי מטעמים שלי, שום מכירה לא עמדה על הפרק באותו שלב בו בחרתי לפרוש"[58]. כלומר, החלטתה של התובעת רביבו לפרוש מהעבודה בנמל, ממילא לא היתה קשורה כלל להפרטת הנמל, ולכן ברי כי לא היה לה על מה להסתמך.
- מנגד, גב' ביזן הבהירה והדגישה בתצהירה, כי גורמי הנמל אשר עסקו בהליך הפרישה המוקדמת, לא יצרו כל רושם כי ההפרטה עתידה להסתיים בקרוב, וכך היא הנחתה אותם. היא גם ציינה כי לא הובטח לעובדים הפורשים בפרישה מוקדמת כי הם יזכו בתגמולי הפרטה[59]. טענה זאת לא נסתרה בצורה כלשהי על ידי התובעים – לא בעדותה, ולא בכלל.
- הטענה מבוססת גם על המסמכים שהוגשו לתיק בית הדין, וראו למשל דוא"ל שכתב ביום 4.8.2022 עו"ד גל סומך, מי שהיה בשעתו היועץ המשפטי של חברת הנמל, אל התובעת לחמיש ובמענה לפנייתה אליו (שנתיים לאחר שהוסכם מועד פרישתה), שבו הוא ציין כי אין וודאות לגבי התאריך שבו תושלם מכירת הנמל[60].
- נסכם עד כה: למדנו כי ניתן לתובעים מידע מלא, שלם ומספק לגבי הליך הפרישה מצד גורמי נמל חיפה; גם את טענת ההטעיה יש לדחות מכל וכל; גם לטענת ההסתמכות אין כל מקום.
- ההסכמה שעליה חתמו התובעים במסגרת הליך הפרישה – סעיף 17 להסכם 2020 קובע שכדי לקבל את התנאים מכוחו של ההסכם, יש לחתום על כתב ויתור בנוסח שנקבע בהסכם, כך: "ידוע לי כי תנאי הפרישה המפורטים בתחשיב שהוצג לי עם תנאים מועדפים וכי הם ביחד עם יתר הזכויות המגיעות לי בשל סיום עבודתו כמפורט בתחשיב, נקבעו על בסיס הנחה כי הם ממצים את כל זכויותיי בקשר לסיום עבודתי בחברה", וכן "... הנני מאשר, מצהיר ומתחייב כי אין ולא תהיינה לי כל תביעות או טענות נוספות כנגד החברה או מי מטעמה, בקשר לסיום העסקתי בחברה ולזכויות להן אני זכאי עקב סיום עבודתי בחברה"[61].
- זאת ועוד, וכפי שכבר צוין דלעיל, כל התובעים חתמו בשנת 2020 על "טופס בקשה לפרישה מוקדמת מרצון"[62], שבו נכתב בצורה חד-משמעית, כי ככל שתאושר בקשת הפרישה במועד הנקוב בה, הרי שמדובר בבקשה בלתי-חוזרת: "ידוע לי כי בקשתי זו הינה בלתי חוזרת וכי לא תתאפשר חזרה מבקשה זו". לטעמנו, מדובר בהתחייבות שהתובעים אינם רשאים לחזור ממנה.
- אכן, באופן רגיל, משפט העבודה אינו נותן תוקף לכתבי ויתור[63]. עם זאת, שונים הם פני הדברים במקרה הספציפי, ואנו סבורים כי יש ליתן משנה תוקף לכתבי הויתור שעליהם חתמו התובעים, מהסיבות הבאות:
00ראשית, מדובר בעובדים ותיקים בחברת הנמל, ומעדותם אף עלה כי הם בעלי ידע והבנה. לשיטתנו, לא ניתן לכנות את התובעים, כלל ועיקר, כ'עובדים מוחלשים' בצורה כלשהי. למעשה, ההפך הוא הנכון;