בית-המשפט בחן את הדמיון בין הסימן המסחרי של התובע לבין הלוגו של הנתבע, והגיע למסקנה שלא נתקיימה הפרה של סימן המסחר:
"הנתבע משתמש בלוגו שכולל את המילה POINT ובכך, לכאורה, יש דמיון לסימן של התובע, אך בזאת מסתכם הדמיון. מההחלטה עולה, כי הסימן של התובע הוא המילה POINT ללא כל עיצוב ואילו הנתבע משתמש במילה POINT כחלק ממכלול עיצובי שתיארתי לעיל. אין ספק כי קונה סביר, שיתבונן במוצריו של הנתבע, הנושאים את הלוגו הנ"ל, לא יטעה לחשוב כי המדובר בטובין ששייכים לבית היוצר של התובע.
אמנם המדובר במוצרים מאותו סוג – דברי הלבשה – אך לאור חוג הלקוחות אליו מכוונים מוצריו של הנתבע נראה כי אין לכך כל משמעות...".
סיכומו של דבר, במכלול נסיבות העניין – תוך מתן משקל לרושם הראשוני שבהשוואת שני הסימנים, וגם בהתחשב בכך שזיכרונו של הצרכן הממוצע אינו מושלם (פרשת טיבולי [12], בעמ' 451) לפי מבחן המראה והצליל קיים שוני בין הסימנים, ולא מתקיים החשש להטעיית לקוחות התובעת.
- מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות הוא משני ועוסק בשני נושאים. האחד, עד כמה הדמיון בין הסימנים משפיע על החשש להטעיה, בהתייחס ל"טובין מאותו הגדר". המבחן השני הוא לאיזה חוג לקוחות פונים המוצרים וכיצד משפיעה זהות הלקוחות הנוהגים לרכוש את הסחורה על הסיכוי להטעיה (פרשת טיבולי [12], בעמ' 453).
ענייננו במוצרי ביגוד והלבשה המהווים לכאורה "טובין מאותו הגדר", ומצויים באותה "משפחה מסחרית". עם זאת, ועל כך אין מחלוקת בין הצדדים, מוצרי התובעת, הכוללים גם בגדי ים, הם בגדים מעוצבים, ייחודיים, יוקרתיים ומחירם גבוה (תצהיר משה מזרחי, נספח ד' לבקשה לצו-מניעה, תצהיר עידן כהן נספח ה' לבקשה לצו-מניעה) ואילו הנתבע מוכר ומשווק בגדי קונפקציה של יצרני אופנה בכמויות מסחריות ובמחירים עממיים השווים לכל נפש, ואינו מוכר בגדי ים (סעיף 17 לתצהיר הנתבע).
איננו נדרשים להרחיק עדותנו. התובעת עצמה טענה כי בחנויות הנתבע נמכרים הבגדים בשיטת ה"בזאר", ועקב כך גורם הנתבע לדילול המוניטין שלה. טענה זו עומדת בסתירה לטענתה, כי החנויות שבהן נמכרים הבגדים שהיא מעצבת דומות לחנויות הנתבע מבחינת סוג הסחורה.
לאור זאת, אני סבור שיש שוני משמעותי ב"סוג הסחורות", מה שמונע את החשש להטעיית הלקוחות ולא נעלמה מעיני מגמת הפסיקה להרחיב את הפרשנות שיש ליתן למונח "אותו הגדר", אלא שהדברים אמורים לגבי סימני מסחר מפורסמים (פרידמן בספרו הנ"ל [23], בעמ' 347-346).
- למסקנה שאליה הגענו יש השלכה גם על מבחן חוג הלקוחות. במובן הרחב, חוג הלקוחות של שני הצדדים הן בחורות ונשים צעירות, אך לאור הסוג השונה של סחורה הנמכרת על-ידיהם, ניתן לומר כי קיים חוג לקוחות נפרד לבגדי התובעת הנמכרים בחנויות ספציפיות, לבין חוג הלקוחות של רשת החנויות של הנתבע. מובן כי תיתכן חפיפה חלקית בחוג הלקוחות, כך שאותה בת תשחורת שעושה קניותיה אצל הנתבע, תרכוש מעת לעת בגדי מעצבת יוקרתית כמו התובעת. ברם, במקרה כזה, החשש שלקוחות התובעת יטעו לזהות את סחורת הנתבע כסחורתה של התובעת, הוא חשש רחוק.
- הרכיב השלישי במבחן המשולש הוא "יתר נסיבות העניין". מבחן זה מאגד בתוכו את שאר הנסיבות הספציפיות הרלוונטיות של המקרה ואת מבחן "השכל הישר" (פרשת טיבולי [12], בעמ' 453).
לחובתו של הנתבע אזקוף את העובדה שהחליף את שם העסק שלו לשם vision fashion רק בשנת 2004. מנגד, התובעת לא הוכיחה את טענתה, כי שינוי שם העסק של הנתבע, נבע מרצונו להשתמש במוניטין שלה, שלטענתה צבר תאוצה באותה עת.