- כאמור, בקשת האישור שהגיש ורדניקוב כוּונה גם נגד חברי הדירקטוריון הקודם. לטענתם של האחרונים, מתוך כל ההחלטות שתקף ורדניקוב, רק החלטה אחת קשורה אליהם – והיא חלוקת הדיבידנד בסך כ-2.45 מיליארד ₪ בחודש מרץ 2010, שכלל בתוכו את הרווח שצמח עקב הפסקת איחוד דוחות יס. חברי הדירקטוריון הקודם תומכים יתדותיהם בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, ובפרט קביעתו בדבר העדר כל הוכחה למעורבות מצדו של אלוביץ' בתהליכי קבלת ההחלטות בתקופת הדירקטוריון הקודם, וכן קביעתו בדבר הלגיטימיות של חלוקת רווחי הפסקת איחוד דוחות יס.
עד כאן הרקע הנדרש לערעורים דנן ועיקרי טענות הצדדים. עתה נפנה לפרק הדיון, ונפתח במילות הקדמה קצרות בנוגע לטיבו של הליך אישורה של תביעה נגזרת.
דיון
אישור תביעה נגזרת
- על מהותה של התביעה הנגזרת נזדמן לי לעמוד מספר פעמים לאחרונה, וכפי שציינתי באחת הפרשות, "לא כל אימת שבית המשפט נדרש למכשיר התביעה הנגזרת, יש צורך לחזור ולהידרש מבראשית לתכלית ולשיקולים שבבסיס מכשיר זה ולדרך ניהול ההליך" (רע"א 4024/14 אפריקה ישראל להשקעות בע"מ נ' כהן, [פורסם בנבו] פס' 15 (26.4.2015) (להלן: עניין אפריקה ישראל)). אזכיר אפוא בקצרה, כי הליך התביעה הנגזרת מעניק לבעל מניות "זכות עמידה" לתבוע בשם החברה, מקום בו האורגנים המוסמכים נמנעים מהגשת תביעה בשם החברה נגד נושא משרה או גורם רלוונטי אחר.
באשר לטיבו של הליך הבקשה לאישור, הרי שמדובר בהליך מקדמי המעוגן בסעיף 198(א) לחוק החברות. כפי שהוטעם בפסיקה, מנגנון זה נוצר לנוכח "בעיית הנציג" והחשש לשימוש לרעה בכלי של תביעה נגזרת, כמו גם בשל החשש שמא ריבוי תביעות נגד נושאי משרה עלול להרתיע דירקטורים מפני נטילת סיכונים עסקיים ואף לפגוע בנכונותם של מועמדים פוטנציאליים לכהן כדירקטורים. הצורך לאזן בין הרצון להגן על החברה מפני מנהליה לבין הרצון להגן על החברה מפני סחיטה אפשרית של בעל מניות, לצד ההכרה בכך שעצם ניהול תביעה נגזרת טומן בחובו סיכון עבור החברה (אם מחמת העלויות הישירות הכרוכות בכך ואם בשל החשש מפגיעה בתפקוד החברה ובערכה) – מחייבים עריכת בדיקה טרומית מעמיקה של התביעה הנגזרת בטרם אישורה, ומכאן חובתו של בית המשפט להפעיל שיקול דעת מיוחד בטרם אישור התביעה הנגזרת.
במסגרת בדיקה זו, על מבקש האישור לעמוד במספר תנאים: עליו לשכנע את בית המשפט כי קיימת עילת תביעה לחברה; כי התביעה וניהולה הם לטובת החברה ועשויים לתרום להגדלת ערכה; וכי אין הוא פועל בחוסר תום לב. לשם כך, על מבקש האישור להניח תשתית ראייתית ראשונית אשר תצביע על סיכוי לכאורי להצלחת התביעה, שאם לא כן, טובת החברה תחייב שלא לאשר את הגשת התביעה. אמנם, לנוכח פערי המידע המוּבְנים בין מבקש האישור לבין החברה, הנטל המוטל על מבקש האישור להראות כי נתקיימו התנאים לאישור בקשתו הוא ברמה לכאורית בלבד. עם זאת, כפי שהזכרתי בעבר, אין מדובר בנטל קל ועל מנת לעמוד בו לא די ב"רסיסי מידע" (ראו ביתר הרחבה: עניין אפריקה ישראל, פס' 17-16; רע"א 5296/13 אנטורג נ' שטבינסקי, [פורסם בנבו] פס' 16 (24.12.2013) (להלן: עניין אנטורג); רע"א 2903/13 אינטרקולוני השקעות בע"מ נ' שקדי, [פורסם בנבו] פס' 13 (27.8.2014) (להלן: עניין אינטרקולוני); צפורה כהן בעלי מניות בחברה – זכויות תביעה ותרופות כרך ג 458-456, 520-512 (מהדורה שניה, 2010) (להלן: צפורה כהן כרך ג); יחיאל בהט חברות – החוק החדש והדין כרך ב 759 (מהדורה שלוש עשרה, 2015) (להלן: בהט); להבחנה בין "עילת תביעה" לבין הדרישה לתשתית ראייתית ראשונית להוכחת קיומה של עילת תביעה, ראו בעניין אפריקה ישראל בפס' 18).