75. המשיב מצידו הגיש תביעה נגד החברות לתשלום זכויותיו בגין תקופת עבודתו וסיומה במסגרתן (עב 1027/06). בנוסף, הגיש המשיב (להלן: המבקש) "בקשה להוצאת מסמכים מתיק בית הדין" תוך שטען לפגיעה בפרטיותו בכך שהחברות הגישו לבית הדין האזורי תכתובות מתיבת הדואר האלקטרוני האישית שהוקצתה לו במחשביהן, ותכתובות שהוּצְאוּ מתיבת הדואר האלקטרונית הפרטית שלו. בפועל, כוונה הבקשה להוצאת מסמכים מתיק בית הדין, בנוגע לתכתובות האי-מייל שהופקו מתיבת הדואר החיצונית-פרטית שלו בלבד. בנדון זה, טען המבקש, כי החברות
76. --- סוף עמוד 79 ---
77. לא היו רשאיות לעיין בתכתובות האי-מייל בתיבה הפרטית שלו אשר נעשו גם מחוץ לשעות העבודה; כי החברות לא ביקשו רשותו לעיין בתכתובות האי-מייל שלו בתיבה הפרטית; כי לא הודיעו לו על המעקב שקיימו אחר תכתובות אלה, תוך עיון בהן והעתקתן, ולא נתנו לו אפשרות להיות נוכח במהלך פעולותיהן אלה.
בתגובה לתביעת המבקש נגדן, טענו החברות כי תכתובות האי-מייל שביצע מהמחשב שהוקצה לשימושו ושנשמרו בשרת שלהן, הן בבעלותן ואין לראות בהן חומר "פרטי" של המשיב; וכי היו רשאיות לעשות שימוש בתדפיסי האי-מייל ששלח מתיבת הדואר הפרטית שלו, משנכתבו על מחשב החברות בשעות העבודה. עוד טענו, כי לא חדרו לתיבת האי-מייל הפרטית של המבקש ללא רשותו. לגבי תדפיסים אחרים של התכתבויותיו הפרטיות, טענו החברות כי אלה נמצאו מושלכים בפחי האשפה המשרדיים השייכים להן, ולכן היו רשאיות לעשות שימוש כרצונן באותם תדפיסים. בנוסף טענו, כי לאור האינטרסים העסקיים שלהן ובנסיבות בהן נאלצו למנוע דליפת סודות מסחריים, גוברת זכותם הקניינית על פני זכותו של המבקש - העובד לפרטיות.
החלטתו של בית הדין האזורי
78. בית הדין האזורי קבע, כי חדירתן של החברות לתוכן תכתובות האי-מייל הפרטיות של המבקש באמצעות השָרָת שלהן, או באמצעות חיטוט בפח האשפה שבסביבת העבודה של המבקש, מהוות פגיעה חמורה בפרטיותו. מנגד נמצא כי ה"פגיעה הדיונית" הנגרמת לחברות כתוצאה מקבלת הבקשה להוצאת המסמכים מן התיק, "אינה מכרעת" את גורל תביעתן. אי לכך, ובהתקיים האיזון הראוי, בנסיבות המקרה, התקבלה הבקשה ובית הדין הורה על הוצאת תכתובות האי-מייל מהתיק. טעמיו של בית הדין האזורי היו בעיקרם אלה:
· תכלית חדירתן של החברות לפרטיותו של המשיב הייתה למטרה ראויה. זאת, נוכח טענתן "לקיומו של חשד ספציפי, שלפיו המבקש הפעיל במשרדיהן עסק פרטי משלו, המתחרה בהן, תוך שימוש בציוד הנמצא בבעלות החברות". לצורך ביסוס חשד זה, מבקשות החברות לעשות שימוש בתכתובת הדואר האלקטרוני הפרטית. לפיכך לא ניתן לראות בהן, כמי שמנסות להתעמר במבקש שלא לצורך ו"נראה שמדובר ב'תכלית ראויה' ".
·
· --- סוף עמוד 80 ---
· לא ניתנה הסכמתו מכללא של המבקש-העובד, לחדירה מטעם החברות-המעסיקות, לתכתובות אי-מייל פרטיות שנשלחו לתיבת הדואר הפרטית שלו, ושנמצאו על השָרָת שלהן או במהלך החיפוש בפח האשפה במקום העבודה. בית הדין קבע כי "ניתן לראות כל משתמש ברשת, כבעל ציפייה סבירה לפרטיות ולמניעת הגעה לתוכן התכתובת האלקטרונית" שלו, כל עוד לא ויתר על כך מפורשות. עוד קבע, כי בכך בלבד שהעובד ידע כי תכתובת האי-מייל שלו נשמרת בשָרָת שבבעלות המעסיק, אשר למעסיק גישה אליה, אין די כדי לבסס טענה בדבר הסכמת העובד מכללא, לעיון המעסיק באותה תכתובת. זאת, מש"תכתובת הדואר האלקטרוני יכולה להכיל מידע אישי אודות בעל התיבה אשר אינו מעוניין לגלותו לכלל הציבור ואף לא למעביד". בנוסף, החברות "מבקשות להוכיח את טענותיהן מתוך התוכן של התכתובות ולא מכותרת 'הנושא' של התכתובות אלו. כניסה לתוכן התכתובת מהווה פגיעה חמורה בפרטיות". מטעמים אלה נקבע כי "כניסה לתוכן התכתובת מהווה פגיעה חמורה בפרטיות".
· הוסיף בית הדין האזורי וקבע כי "עובד אינו אמור לצאת מתוך הנחה שמעבידו יחטט בפח האשפה שלו" ועל כן "אין להסיק הסכמה מכללא של העובד לכך שיעיינו במכתביו" אם השליך את תכתובות המייל שלו לפח האשפה.
· בשים לב לנסיבות המקרה הנדון, הגיע בית הדין האזורי למסקנה, כי האיזון בין מכלול השיקולים מחייב העדפת ההגנה על המבקש מפני פגיעה חמורה בפרטיותו, על פני הפגיעה הדיונית בחברות, כתוצאה מפסילתן של תכתובות האי-מייל לשמש כראיה והוצאתן מהתיק. זאת, נוכח האפשרות כי החברות "יוכלו לבסס את טענותיהן גם באמצעות ראיות שלא הושגו תוך פגיעה כה חמורה בפרטיותו" של המבקש באמצעות "ראיות רבות אחרות" שהוגשו לתיק ועדים שהוזמנו; ו"ייתכן שאותם מסמכים עצמם יוכלו להתקבל גם באמצעות הנמענים". בית הדין הוסיף וציין כי החברות לא טענו שמסמכים אלה "אמורים להכריע את גורל התביעה"; וכי אין לשלול את האפשרות, שבמסגרת הערכת משקל הראיות שכן נותרו בתיק, יינתן משקל לכך שהמבקש העדיף שלא לחשוף את המסמכים עליהם
· --- סוף עמוד 81 ---
· ביקשו החברות להסתמך ושהוצאו מתיק בית הדין כתוצאה מקבלת עתירתו.
הערעור
טיעוני הצדדים
79. בערעורן חזרו החברות על טענותיהן בפני בית הדין האזורי, תוך שטענו כי המשיב שלח "לגורמים שונים, במועדים שונים" תכתובות אי-מייל, במהלך עבודתו, ממחשב נייד השייך להן ושניתן לו לצרכי עבודתו. על כן, טענו כי כל תשדורות האי-מייל שנשמרו על גבי שרת המחשב שבבעלותן, ככל שהן נוגעות לעסקיהן, יוצאות מגדר פרטיותו של המשיב והופכות לקניינן. בנוסף, טענו כי תכתובות הדואר האלקטרוני שהשליך המשיב לפח האשפה במשרדו, יצאו מגדר "רשות היחיד" שלו והפכו "לרשות הרבים". לטענתן, המשיב שימש במשרת אמון ו"במסווה של עובד נאמן ומסור" הפעיל עסק פרטי משלו במשרדיהן, "גזל את לקוחותיהן והכנסותיהן וגרם להן להפסדים ונזקים כלכליים עצומים". לטענתן, השימוש שעשה המשיב בתיבה הפרטית שלו במהלך שעות העבודה "נעשה באופן שאינו סביר" "תוך סיכון" המערערות וגזילת שעות עבודה מהן. בנסיבות אלה, ורק לאחר שהתעורר חשדן בנוגע למשיב, הזמינו חוקר פרטי אשר "פעל לאיסוף מסמכים מפלילים הן משרת המחשב אשר סופק למשיב על ידי המערערות והן מפח האשפה שבמשרד". עם זאת "לא נעשה כל שימוש במסמכיו הפרטיים שנשמרו על גבי שרת המחשב, אלא רק בתכתובות הדוא"ל הרלוונטיות להוכחת החשדות נגדו". אי לכך, טענו, כי פעולתן נעשתה בתום לב ומתוך הגנה על "אינטרס אישי כשר". בנוסף טענו, כי ההסכם הקיבוצי תומך בעמדתן וכי הן "עומדות בהוראותיו אחת לאחת" מש"נקטו בדרך סבירה ומידתית" ומשלא עמדה בפניהן אפשרות פוגענית פחות בזכות המשיב לפרטיות. מנגד ולטענתן, המשיב הפר חובותיו כעובד על פי ההסכם הקיבוצי, בכך שלא עשה שימוש הוגן, סביר ובתום לב במחשב ובטכנולוגיות שהועמדו לרשותו בעבודה לצרכיו הפרטיים.
80. המשיב טען, כי החברות העתיקו מהשָרָת שבבעלותן תשדורות אי-מייל, הן מתיבת הדואר האישית שהיקצו לו והן מתיבת האי-מייל הפרטית שלו אשר התכתובות במסגרתה "מאוחסנות רק בשרת של netvision". עוד טען, כי המסמכים מושא הבקשה שהגיש והערעור הם תכתובות שנשלחו
81. --- סוף עמוד 82 ---
82. לתיבת הדואר הפרטית שלו "מגורמים שונים בשעות שונות של היום והלילה". לטענתו, החברות "התקינו תוכנת מעקב כך שיתאפשר להן להאזין ולהעתיק גם את תשדורות המייל המגיעות לתיבת המייל הפרטית שלו"; וכי לא יידעו אותו בכל שלב שהוא כי "קיימת אפשרות טכנית להגיע לתיבת המייל הפרטית שלו", או "כי ביכולתן או בכוונתן להעתיק את תשדורות המייל שהוא מקבל או שולח, ואין חולק כי לא קבלו על כך את רשותו או הסכמתו, בין במפורש ובין מכללא". הוסיף המשיב וטען, כי תפיסת תשדורות מייל פרטיות הנשלחות לעובד מהווה "גניבה ופריצה לרכושו הפרטי... בדיוק כמו הוצאת מכתבים מתיבת הדואר הפרטית שמחזיק העובד"; כי החדירה לתכתובות המייל הפרטיות שלו, נעשתה לשם "בילוש" אחריו, ללא שהוכח יסוד ממשי לחשד, ולא לצורך תפעולי של העסק. ראיה לכך ביקש למצוא בעובדה, כי כעבור תקופה ארוכה לאחר פיטוריו לא הוגשה נגדו כל תלונה למשטרת ישראל "על אף העבירות החמורות הנטענות נגדו". הוסיף המשיב וטען, כי גם לאחר סיום ההתקשרות עימו העבירו לו החברות "כשנים עשר תיקים כדי שיוכל להמשיך גם לאחר פיטוריו לפעול בהם ולסיים הפרוייקטים אשר היו בשלבי ביצוע שונים"; וכי אישרו ללקוחות להעביר אליו ישירות חלק מהתשלום "תוך שהן מוותרות על חלקן בתמורה".
אשר למסמכים שנמצאו בפח האשפה טען המשיב, כי ב"מקום עבודה בו נהוג כי העובד בסוף יום העבודה דואג לגרוס את המסמכים המצויים בפח – קיימת ציפייה לעובד כי לא יחטטו בפח הנמצא סמוך לשולחנו ויוציאו ממנו מסמכים אישיים שלו המיועדים לגריסה"; עוד טען כי עיון באותם מסמכים מלמד על כך שהוּצְאוּ ממחשבו של עובד אחר כחלק מן המעקב אחריו "ולפיכך ברור כי מסמכים אלו לא הוצאו ממחשב העובד ונזרקו לפח".
הכרעה
83. צדק בית הדין האזורי בהוראתו להוציא מהתיק את המסמכים שהגישו החברות, ודין ערעורן של החברות להדחות. טעמינו לכך נבאר להלן.
חדירה לתוכן תכתובת אי-מייל פרטית בתיבה החיצונית-פרטית של המשיב
--- סוף עמוד 83 ---
80. לפי שהוברר מן החומר שהובא לפנינו, אין מדובר בתכתובות אי-מייל מתיבת הדואר האישית שהוקצתה למשיב מטעם מקום העבודה. המסמכים מושא הדיון, מכילים, בעיקרו של דבר, תכתובות מייל שנשלחו לתיבת הדואר הפרטית של המשיב rfischer@netvision.net. il שהיא בבחינת תיבת דואר חיצונית-פרטית webmail, כפי הגדרתה בפרק המסגרת הנורמטיבית לעיל.
מר אברמוביץ, החוקר הפרטי מטעם החברות, ציין בתצהירו כי לא "פרץ" לתיבת הדואר הפרטית של המשיב; כי "הודעות הדואר האלקטרוני שקיבל ו/או שלח, נשמרו, מטבע הדברים על שרת המחשב, וכך הגיעו לידו; וכי חלק מהמסמכים "נאספו מפחי האשפה שהיו מצויים בחדרו" של המשיב.
לפי העולה מפרוטוקול הדיון בערעור, הבהירו החברות בטיעוניהן לפנינו, כי תכתובות הדואר האלקטרוני מתיבת הדואר הפרטית של המשיב ומתיבת הדואר האישית שהוקצתה לו מטעם מקום העבודה, הופקו בחלקן משָרָת המחשב ובחלקן נאספו מפחי אשפה במקום העבודה. המעסיקות הודו כי לא ביקשו את הסכמת המשיב לעיין בתכתובות האי-מייל הפרטיות מתיבת הדואר החיצונית-פרטית שלו, וכי לא ניתנה לו הודעה כלשהי כי בכוונתן לעיין באותן תכתובות, כמתחייב מעקרונות שקיפות, תום לב וגילוי במקום העבודה. כפי דבריה של באת-כוח החברות בפרוטוקול הדיון:
"התכתובות דואר אלקטרוני נאספו משרת המחשב וגם מפחי האשפה, מעולם לא בוצעה פריצה לדואר האלקטרוני והחוקר לא פרץ לתא האלקטרוני ועשה איזשהו זיוף. במקרה הזה היה תא דואר של העובד ושל המעסיק. החומר שנאסף היה משניהם. ...אנחנו לא פרצנו לתיבה הפרטית שלו, המסמכים השונים שהוא שלח לכל מיני מכותבים נשמרו על השרת של המחשב, כשבא חוקר להוציא היו גם וגם. ... אני יודעת שהחוקר אסף בד בבד גם מפח האשפה שהיה מונח במשרד שזה נראה לי קניין המעסיק ורשות הרבים, הוא אסף משני המקורות, איני יודעת מה שייך למה ומה קדם למה, התכתובות הודפסו וחלקן נזרקו בהיסח הדעת לאשפה וחלקן נשמרו בשרת. אם אני נשאלת האם נכון היה להזמין את העובד קודם לכניסה לתא הדואר שלו ולקבל את רשותו לכך תשובתי היא
--- סוף עמוד 84 ---
שאני חושבת שזה מהלך מאוד משפיל לעובד ואיני בטוחה שזו תהיה הסכמה מדעת"[202].
בנסיבות אלה, אין לקבל טיעוני החברות והצדקתן כביכול למעשי החדירה לתכתובת האי-מייל הפרטית של המשיב בתיבה הפרטית שלו. לפיכך, התכתובת שהפיקו החברות מהשָרָת שבבעלותן, כמו גם תכתובת הנייר שנאספה מפח האשפה במקום העבודה אינן קבילות, כמבואר להלן.
אי קבילותן של תכתובות האי-מייל הפרטיות מהתיבה החיצונית -פרטית
81. אין לקבל מסמכים שהופקו על ידי המעסיק בדרך של חדירה לתיבת האי-מייל החיצונית-פרטית של העובד ולתכתובת פרטית במסגרתה, גם אם הופקו באמצעות השָרָת שבבעלות המעסיק במקום העבודה, ללא חדירה בפועל לתיבת האי מייל הפרטית. כפי שהבהרנו לעיל, בפרק הכללי, מאפייניה של תכתובת מייל פרטית וייעודה בתיבה הפרטית של העובד, הן במסגרת המרחב הווירטואלי הפרטי המובהק ו"רשות היחיד" שלו. ככל שמקורה של תכתובת האי-מייל בתיבה הפרטית של העובד, אין נפקא מינה לבעלותו של המעסיק על טכנולוגית התקשורת הלוגיסטית. גם אם טכנולוגיה זו מאפשרת לעובד גישה לתיבת הדואר הפרטית, מעבירה את המייל ליעדו ושומרת גיבוי של תכתובות אי מייל בתיבה הפרטית באמצעות המחשב, שרת מחשבים שבבעלות המעסיק ותשתית האינטרנט של המעסיק, או של חברה חיצונית. בעלותו של המעסיק על טכנולוגיית התקשורת הלוגיסטית גרידא, כאמור, אינה משנה ממאפייניה של תכתובת האי-מייל הפרטית של העובד ומן ההגנות עליה. הדברים אמורים ביתר שאת, בנוגע לתכתובות פרטיות ששלחו צדדים שלישיים לתיבת הדואר הפרטית של העובד. במקרה כזה, קמה לעובד ההגנה על הפרטיות במלוא עוצמתה, בצד הציפייה הסבירה של הצדדים השלישיים לפרטיות ולהגנה מפני חדירה לתוכנן של תכתובות אלה. זאת, בין אם התכתובת שייעודה ומקומה בתיבה הפרטית של העובד, שמוּרָה על השָרָת של חברת האינטרנט החיצונית, או על שרת המעסיק; בין אם אותה תכתובת אצוּרָה בזיכרון המחשב שהעמיד המעסיק לרשות העובד, ובין אם היא נשמרת במקום פיזי, או וירטואלי אחר.
--- סוף עמוד 85 ---
ודוק. כאשר מדובר בחדירה לתיבה חיצונית-פרטית של העובד במקום העבודה, אין לבקש כלל הסכמת העובד ואין לייחס לה משקל, גם אם ניתנה מרצון ומדעת. מה גם שבענייננו, לא הוכחה הסכמה מפורשת, מדעת ומרצון של המשיב לחדירה לתכתובת האי-מייל שלו בתיבה הפרטית.
בה במידה, מדיניות ברורה של המעסיק בדבר מעקב וחדירה לתוכן תכתובת אי- מייל בתיבה הפרטית של העובד, ואינטרסים לגיטימיים לכאורה של החברה לחדירה למרחב הווירטואלי הפרטי שלו, אינם מספיקים ואינם מהווים תחליף לדרישת הצו שיפוטי.
82. כמבואר לעיל, אין לקיים חדירה לתכתובת מייל פרטית שמקורה בתיבת הדואר הפרטית של העובד, אלא באמצעות צו שיפוטי מסוג אנטון פילר, בהתאם להוראות חוק עוולות מסחריות, ככל שיימצא ממש בטענתן של החברות או, בהתאם להסדר הכללי של תקנות סדר הדין האזרחי ככל שיוכחו הנסיבות התאימות. בענייננו, בהעדר צו שיפוטי המתיר חדירה לתוכנן של תכתובות המייל בתיבה הפרטית של המשיב, "התפיסה" של תכתובות אלה, כפי שנעשתה על ידי החברות, פסולה ובהתאם פסולה קבילותן כראיה. אשר על כן, בדין נפסק כי יש להוציאן מתיק בית הדין האזורי.