- התכלית הסובייקטיבית יכולה לשמש כעזר בפרשנות החוזה, וכדברי ברק:
"התכלית הסובייקטיבית משקפת את הרצון הריאלי (הכוונה הסובייקטיבית) של הצדדים לחוזה. היא מהווה אמת מידה שעל פיה מפורש החוזה שבין צדדים. התכלית הסובייקטיבית המשמשת אמת מידה פרשנית היא תכליתם הסובייקטיבית המשותפת של שני הצדדים. אין היא התכלית הסובייקטיבית (אומד הדעת, הכוונה) של אחד הצדדים. זו התכלית הסובייקטיבית המשותפת של כל הצדדים" (שם, בעמ' 415).
- בע"א 703/88 מורגן תעשיות בע"מ נ' בתי גן להשכרה בע"מ, פ"ד מד (1) 289 (1990) נפסק כי:
"פרשנותו של ביטוי בחוזה, כמו פרשנות החוזה בכללותו, נעשית תוך התחקות אחר כוונת הצדדים, היינו, לפי אומד דעתם. התחקות זו מתחילה בבחינת החוזה גופו (סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973) ועניינה בחינתן של המטרה או התכלית המשותפות לצדדים בעת כריתת החוזה... כוונת הצדדים שולטת בקביעת פירושו של הביטוי בחוזה, ויש לנסות ולברור מבין קשת המשמעויות האפשריות את זו המגשימה את התכלית החוזית" (בעמ' 294).
בע"א 954/15 י.ע דן סנטר ב.ב שותפות מוגבלת נ' עלרונט דן בע"מ (4.1.16) נפסק כי:
"נקודת מוצא הרלוונטית לסוגיה דנן טמונה בסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, המורה כי יש לפרש חוזה לפי אומד דעתם של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה" (ההדגשה במקור, א"ק).
ובע"א 6041/15 האמה בע"מ נ' אורנה מולר, פסקה 33 (25.9.16) נפסק כי "מטרתה של פרשנות חוזה היא לאתר את אומד דעתם של הצדדים לחוזה בעת כריתתו" (ההדגשה הוספה, א"ק).
- ההסכם נחתם בעקבות המכרז שפרסמה הנתבעת ושהתובעת זכתה בו. המאפיין את ההליך המכרזי הוא, על דרך הכלל, העדרו של משא ומתן בין הצדדים לחוזה, שכן המזמין (בעל המכרז) קובע את תנאיו, והמשתתפים במכרז (המציעים) מקבלים תנאים אלה "כמות שהם" (ע"א 4605/99 אלישרא מערכות אלקטרוניות בע"מ נ' רשות שדות התעופה בישראל , פ"ד נה (1) 1,9 (1999)). עובדה זו מקהה מעט את עוקצה של ההנחה בדבר קיומה של כוונה סובייקטיבית משותפת של הצדדים כביטוי לאומד דעתם, ודומה כי התיאור המדויק יותר יהיה שבמקרה כזה נוסח החוזה משקף רק את כוונת המזמין באשר למטרתו ולתכליתו, והמשתתף במכרז מוחזק כמי הסכים לכך. בענייננו, המכרז וההסכם עוסקים בהסעות באוטובוסים, המהוות חלק ממערך הסעות כולל שהנתבעת מפעילה בתחום שיפוטה, והתחייבותה לספקן מוסדרת בין השאר בהוראות דין. כעדותה (סעיף 3 בת/2), התובעת עוסקת במתן שירות הסעות באוטובוסים והיא משתתפת תדיר במכרזי הסעות של רשויות מקומיות, וככזו – המציאות ומערכות האילוצים שפועלות בהן הרשויות המקומיות המפעילות את מערכי ההסעה של תלמידים ועובדי הוראה מוכרות לה. בגדר אילוצים אלה על הרשויות לאזן בין צרכים תפעוליים למגבלות תקציביות, והדעת נותנת שהמכרזים שמפרסמות הרשויות המקומיות, והחוזים מכוח מכרזים אלה, משקפים את שאיפת הרשויות, ולכן גם את אומד דעתן, להשיא את התועלת המרבית ובעלות המזערית בביצוע חוזים למתן שירותי ההסעות, והמציעים, המשתתפים במכרזים, מוחזקים כמי שמודעים לתכליתם של חוזים אלה.
- ההסכם שבענייננו אינו יוצא דופן במציאות המתוארת לעיל, והוא משקף את התחייבויותיה של התובעת לבצע את ההסעות כפי שתורה הנתבעת, ואת זכותה לתשלום עבור ההסעות בהתאם לסכומים שהיא נקבה בהצעתה במכרז. כאן המקום לשוב ולהזכיר שהתובעת השתתפה רק בחלק מהמכרז, היינו מתן שירותי הסעה באוטובוסים (להבדיל מכלי רכב אחרים) בשלושה סוגי מסלולים – קצר, בינוני וארוך. טענתה העיקרית של התובעת שצירוף שניים או שלושה קווי הסעה, שכל אחד מהם יכול להיחשב כהסעה במסלול קצר או בינוני, לקו אחד שהוא מסלול ארוך, מנוגדת ללשון ההסכם ולהוראת סעיף 3.ב.1 של הנספח. הגיונה של הטענה, מנקודת ראותה של התובעת, הוא ברור, שכן זכייתה במכרז הייתה על בסיס הצעתה לבצע את ההסעות בתמורה ל-310 ש"ח למסלול קצר, 324 ש"ח למסלול בינוני ו-414 ש"ח למסלול ארוך (סעיף 5 לתצהירו של הוברמן – ת/2). לכן, צירוף שני קווים ושיוכם למסלול אחד (כגון: שני קווים קצרים למסלול בינוני או ארוך) מביא לתוצאה שהתשלום ששולם לתובעת עבור המסלול היה נמוך מזה שהיה משולם לה לו כל אחד מן הקווים היה נחשב כמסלול בפני עצמו.
- בהסכם גופו אין הוראה מפורשת המגדירה מהו קו הסעה ואין גם הגדרה מהו מסלול. התחייבויותיהם ההדדיות של הצדדים להסכם הן כדלקמן: