המבקש התנגד למינוי רוה"ח של החברה כדי לשום את שוויה. לגישתו סעיף 1.6(ד) להסכם בעלי-המניות אליו הפנה המשיב, עוסק במקרה בו המבקש יפוטר בשל ירידה בתפקודו, והמשיב לא טען כי אלה היו נסיבות הפיטורין במקרה דנן. מעבר לכך, לגישת המבקש לא ניתן למנות לצורך הערכת השווי את רוה"ח של החברה הפועל שנים תחת ניהולו של המשיב. המבקש הפנה להסדר שנקבע בנושא זה בסעיף 4.4 להסכם בעלי המניות וביקש לאוכפו.
המבקש כפר בטענות ביחס להרחבת חזית, והפנה לסעיף 29 להמרצת הפתיחה. בהתייחס להפניה לסעיף 4.4 להסכם בעלי-המניות, טען המבקש כי הוא עתר בתובענה לסעד של רכישה כפויה. ההפניה לסעיף 4.4 אינה מהווה הרחבת חזית גם משום שמדובר בטענה משפטית המבוססת על ההסכם שצורף לתובענה.
- המבקש הוסיף כי הוא מחזיק בלמעלה מ-30% ממניות החברה שכן בהתאם לרישום ברשם החברות, יש לו 43 מניות רגילות המהוות מעט יותר מ-30% מהון המניות שלה. המבקש כפר בטענת המשיב לפיה עליו להשיב את המניות לחברה. הוא ציין כי מדובר בטענה כבושה שהמשיב לא העלה אותה בהליכים הקודמים ואף לא בהליך הבוררות. המבקש אף כפר בכך שהוא התחרה בעסקי החברה.
המבקש טען כי איך תוקף להודעת המשיב בדבר ביטול הסכם הגישור. לטענתו, הבורר קבע כי המשיב פעל שלא כדין כאשר ניסה להרחיקו מהחברה, ולא ניתן לשלול מהמבקש את זכויותיו מכוח הסכם הגישור כאשר דווקא המשיב הוא זה שגרם למשבר בין הצדדים.
דיון
טענת השיהוי
- המשיב העלה כאמור טענת סף של שיהוי. לטענתו, התייחס המבקש בתובענה למסכת עובדתית שקרתה לפני שנים רבות. הוא הוסיף כי המבקש הודה בחקירתו הנגדית שכל טענותיו לקיפוח שנטענות בתובענה דנן, הועלו על ידיו כבר בהליכים הקודמים. המשיב ציין כי המבקש המתין 4 שנים לאחר פסק הבוררות ועד שהגיש את התובענה הנוכחית.
- ככלל, פוגעת קבלת טענת שיהוי בזכויות מהותיות של הצדדים, שכן היא חוסמת את האפשרות לקבל סעד משפטי. לכן, התנאים לקבלת טענת שיהוי הינם מחמירים וכאשר מדובר בתביעה שהוגשה תוך תקופת ההתיישנות, טענת שיהוי תתקבל רק במקרים נדירים (ר' ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, נז(5) 433 (2003), פסקאות 13-14 לפסק דינה של כ' השופטת פרוקצ'יה, להלן: "עניין תלמוד תורה"). לא כל השתהות בהגשת תביעה תחשב לשיהוי. טענת שיהוי דורשת הוכחת שני אלמנטים: כי השתהות התובע מעידה על ויתור שלו על זכותו להגשת התביעה, וכי כתוצאה מההשתהות שינה הנתבע את מצבו לרעה (ר' עניין תלמוד תורה, פסקה 14 לפסק דינה של כבוד הש' פרוקצ'יה).
- בענייננו המשיב לא טען כי השתהותו של המבקש העידה על כך שהמבקש זנח את זכות התביעה העומדת לו. באשר לפגיעה האפשרית בזכויות המשיב לאור חלוף הזמן – הרי כפי שאבהיר להלן, מועד הגשת התובענה וההתרחשויות שקרו בחברה מאז פסק הבוררות ועד הגשת התובענה, יובאו בחשבון במסגרת פסק-הדין, וזכויות הצדדים ייקבעו בהתאם. כך, למועד הגשת התובענה תהיה השלכה ביחס למועד הערכת השווי של החברה (כפי שיובהר בשולי פסק דין זה), כך שהמשיב לא ייפגע מהמועד בו המבקש בחר להגיש את ההליך. לכן, ההשתהות בהגשת התובענה לא תגרום נזק למשיב, ומשום כך אני סבורה כי אין לסלק את התובענה על הסף בשל השיהוי.