תא (ת"א) 25049-01-15 פלורה בסליאן נ' זלפה נסימי - חלק 5

ג.1.1. האם בסליאן המנוח ויתר על זכותו לדמי שימוש ראויים על הדירה?

1. כפי שעולה מטענות הנתבעים, עבר נסימי המנוח יחד עם משפחתו בשנת 1987 לדירה, ומאז משפחת נסימי מתגוררת בדירה עד היום (ר' ס' 41 לכתב ההגנה של הנתבעים, ס' 11 לתצהירו של מר אברהם נסימי). אין מחלוקת בין הצדדים כי נסימי המנוח נפטר ביום 15.9.2003, ובסליאן המנוח נפטר ביום 6.11.2012.
2. בשלב זה, ראוי לציין, כי לא הוצגה בפני בית המשפט כל ראיה שבמהלך שנים ארוכות אלו, משנת 1987, עת עבר נסימי המנוח עם משפחתו לדירה, בהתאם להצהרת הנתבעים, ועד ליום פטירתו של בסליאן המנוח בשנת 2012, דהיינו משך 25 שנים, נעשתה כל פניה מטעם בסליאן המנוח כלפי נסימי המנוח ו/או הנתבעים בקשר עם הדירה, לרבות דרישה כי נסימי המנוח ו/או הנתבעים ישלמו דמי שימוש ראויים על השימוש בדירה ו/או כל דרישה אחרת בקשר לדירה.
3. כאמור, מדובר בשני בעלי מניות בחברה שאינם בחיים, ומוקשה על בית המשפט לשער מה היו, בעת כניסת נסימי המנוח ומשפחתו לדירה בשנת 1987 ובמשך השנים הרבות במסגרתם התגוררו נסימי בדירה, ההסכמות בין בסליאן המנוח לבין נסימי המנוח בקשר לשימוש של נסימי ו/או הנתבעים בדירה. ואולם, אין חולק כי נסימי נכנס לדירה בשנת 1987 וזאת מבלי שהוצגה כל ראיה להתנגדות ו/או דרישה בקשר לכך של בסליאן המנוח.
4. מושכלות יסוד הן, כי התנהגותו של צד לחוזה עשויה ללמד לעיתים שהוא ויתר על זכות שהוקנתה לו לפיו, כאשר הצד הטוען לויתור חייב להציג ראיות מוצקות וברורות לביסוסו (ר' ע"א 4956/90 פזגז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ, פ"ד מו(4) 35 (1992); עניין חברת הירקון לעיל, בפס' 11).
5. ערה אני לטענת התובעים, שהנתבעים לא הציגו כל ראיה פוזיטיבית לכך שבסליאן המנוח ויתר לכאורה על זכויותיו לקבלת תשלום דמי שימוש ראויים בדירה. ואולם, היות שמדובר במערכת הסכמית של בעלי מניות שאינם בחיים, ראוי לדעתי לבחון את התנהלות הצדדים בתקופה הרלוונטית.
6. בעניינינו, לא הוצגה בפני כל דרישה של בסליאן המנוח כלפי נסימי המנוח ו/או התובעים לדמי שימוש ראויים בדירה החל משנת 1987, עת עברו נסימי המנוח ומשפחתו עד ליום מותו של בסליאן המנוח בשנת 2012. במובן זה, ניתן להניח מהתנהגות הצדדים במשך כ-25 שנים כי בסליאן המנוח ויתר על זכותו לקבל דמי שימוש ראויים על הדירה, וזאת יתכן גם מכוח הסכמות כלשהן עם נסימי המנוח שיתכן שהיו קשורות גם להחזקתו של בסליאן המנוח במבנה, וזאת כפי שיפורט עוד בהמשך, וזאת כאמור היות שלא הוצג בפני כי בסליאן המנוח דרש במהלך תקופה ארוכה זו דבר מנסימי המנוח ו/או הנתבעים בקשר לדירה.
7. יתירה מזאת, גם לאחר מותו של נסימי המנוח בשנת 2003, ועד למותו של בסליאן המנוח בשנת 2012, לא הוצגה בפני דרישה ו/או פניה כלשהי של בסליאן המנוח כלפי הנתבעים בקשר עם דמי שימוש ראויים בדירה.
8. ממכלול הנסיבות שהוצגו בפני, ובפרט ובמיוחד מכוח משך התקופה הארוכה של כ-25 שנים, בהם התגוררו נסימי המנוח ו/או התובעים בדירה ללא דרישה כלשהי מטעם בסליאן המנוח, עולה כי בסליאן המנוח ויתר על זכותו לדמי שימוש ראויים בדירה, מסיבותיו שלו, ואיני מוצאת לאפשר לתובעים לדרוש בדיעבד דמי שימוש ראויים על הדירה מקום שאביהם, בהתנהגותו במשך 25 שנים, ככל הנראה ויתר על זכות זו במשך שנות חייו, וזאת מסיבותיו שלו ו/או מהסכמות כלשהן עם נסימי המנוח.
9. בהתאם לקביעתי זו, אני מוצאת לדחות את טענת התובעים לתחולת חריג "ההודאה" מכוח סעיף 9 לחוק ההתיישנות לעניינינו, כך שתקופת ההתיישנות "תאופס" לאור הודאתם של הנתבעים כי הם התגוררו ו/או מתגוררים בדירה החל משנת 1987. אין כאמור לדעתי מחלוקת על השימוש שביצעו הנתבעים בדירה מאז שנת 1987, אולם ממילא מצאתי כי התובעים אינם זכאים לדמי שימוש ראויים על התקופה בה אביהם, בסליאן המנוח, היה עדיין חי, ובהתנהגותו ויתר על זכותו לכאורה לקבל דמי תשלום ראויים עבור השימוש בדירה.
10. אוסיף כי לא מצאתי ממש גם בטענת התובעים כי לאור סעיף 115(א) לחוק הירושה יש לקבוע כי ככל שהיו הסכמות בין בסליאן המנוח לבין נסימי המנוח בקשר לשימוש בדירה הם לכאורה פגו עם מותו של נסימי המנוח בשנת 2003. כאמור, התובעים מתעלמים בטענתם זו כי כל עוד בסליאן המנוח היה בין החיים, יכול הוא היה לדרוש מהנתבעים דמי תשלום ראויים עבור הדירה. ואולם, כאמור, גם לאחר מותו של נסימי המנוח בשנת 2003, לא הוצג בפני כי בסליאן המנוח דרש מן הנתבעים דבר בקשר לדירה. מר אברהם נסימי העיד בחקירתו כי שוחח עם בסליאן המנוח לאחר מותו של נסימי המנוח בקשר לחלוקת נכסי החברה, אך ללא הועיל (עמ' 60, ש' 6-19). מעבר לעדות זו, לא הוצגה בפני ראיה נוספת לכך שבסליאן המנוח יצר קשר כלשהו עם הנתבעים ו/או ביקש לשנות את ההסכמות בקשר לשימוש של הנתבעים בדירה.
11. משלא הוצגה בפני כל ראיה להתנגדות מצידו כאמור, ניתן וסביר להניח כי חידש את הסכמתו כי הנתבעים ימשיכו לגור בדירה ללא תשלום דמי שימוש ראויים לטובתו. במובן זה, גם אם הייתי מקבלת את טענת התובעים כי ההסכמות, ככל שהיו, בין בסליאן המנוח לבין נסימי המנוח פגו לכאורה עם מותו של נסימי המנוח, הרי שהסכמות אלו חודשו, משום שבסליאן המנוח המשיך בשתיקתו בעניין זה, כפי שפעל עוד נסימי המנוח היה בין החיים, ומשכך הסכים כי הנתבעים לא ישלמו דמי שימוש ראויים עד למותו בשנת 2012.
12. ואולם כאמור, בסליאן המנוח נפטר ביום 13.8.2012, ובהתאם לצו הירושה החל מיום פטירתו התובעים הם יורשיו, ומשכך הם בעלי הזכויות שהיו למנוח בסליאן. משכך, הרי שהשתנו הנסיבות עליהם הסתמכו הנתבעים, לרבות בקשר להסכמה של בסליאן המנוח  לאי תשלום דמי שימוש ראויים עבור השימוש בדירה.
13. מתצהירו של מר משה פריוב מטעם התובעים עולה כי לתובעים נודע על קיומה של הדירה כחלק מרכוש החברה רק במועד הפגישות עם הנתבעים בחודשים נובמבר-דצמבר 2014. התובע, טען אף הוא בחקירתו כי הוא כמעט שלא היה בקשר עם אביו וכי שנודע לו על קיומה של הדירה בבעלות החברה רק במעמד הפגישות עם הנתבעים (ר' עמ' 7, ש' 26-30 לפרו'). בחקירתו, העיד מר אליהו בסליאן כי ידע על קיומה של הדירה, אך חשב כי מדובר בדירה של נסימי המנוח (עמ' 7, ש' 14-16).
14. הנתבעים לא הציגו בפני ראיה אחרת המעידה על כך שהתובעים ידעו לכאורה על כך שהנתבעים משתמשים בדירה שהזכויות עליה שייכות לחברה, טרם או לאחר מותו של בסליאן המנוח. משכך, איני מוצאת לזקוף לחובת התובעים כי לא פעלו מיד עם מותו של בסליאן המנוח לדרוש מן הנתבעים דמי שימוש ראויים עבור הדירה.  
15. בהתאם לכך, הרי שלתובעים, כיורשים של בסליאן המנוח, האפשרות לעמוד על תשלום דמי שימוש ראויים עבור הדירה על ידי הנתבעים העושים שימוש בדירה שהינה כאמור בבעלות החברה, החל מיום מותו של בסליאן המנוח, עת נכנסו בנעליו בהתאם לצווי הירושה.
16. לפיכך, התובעים זכאים ל-50% מדמי השימוש הראויים בדירה החל מיום פטירת בסליאן המנוח בהתאם לחוות הדעת, עד ליום הגשת התביעה.