- רביעית – המועד בו צצה הטענה, לאחר מו"מ ארוך שהושלם – הטענה בדבר תשלום ביתר עלתה רק בדיעבד ולאחר מו"מ ארוך בין הצדדים שלטענת הנתבעת הסתיים בתשלום הסך של 360,000 ש"ח בצירוף מע"מ. אכן אפשר וטעות מתגלה רק לאחר סיומו של מו"מ ואולם בכל מקרה מועד גילוי הטעות הנטענת, יחד עם כל הנסיבות שהובאו לעיל מתיישבת יותר עם מסקנה לפיה טענה זו לטעות בתחשיב נועדה על מנת להתחמק מטענות התובעים ולא על מנת לתאר מצב עובדתי נכון.
- חמישית – העדים הנכונים לטענה בדבר הסכמות בע"פ לא הובאו – פעם נוספת יש להצביע על כך שהנתבעת הטוענת לוויתור והסכמה בעל פה לא הביאה העדים הנכונים שיוכלו להעיד מידיעתם אודות אותו ויתור ואותה הסכמה בעל פה. בין אם מדובר במחדל של הנתבעת ובין אם מדובר במלאכת מחשבת של הסתרת העובדות – הרי ללא אותם עדים רלוונטים לא ניתן לגבש כל טענה להסכמה בע"פ בדבר תמורה מופחתת.
- אין לקבל טענות הנתבעת ביחס להסכם פשרה המסיים עריכת החשבונות בין הצדדים
הנתבעת טוענת להסכם פשרה בו הוסכם כי התובעים יקבלו סך של 360,000 ש"ח. אין לקבל טענה זו של הנתבעת בשל ארבעה:
- ראשית - אין לקבל הטענה להסכם פשרה - וזאת בשל התנהלות הצדדים
כאשר צדדים במחלוקת מגיעים להסכם פשרה ביחס לחוב כספי, הרי ניתן לצפות להסכם פשרה, או לחילופין לאות אחר המלמד על קיומה של פשרה המסיימת המחלוקת הכספית. כך לא היה בעניינינו.
כפי שהוכח – בחודש אוגוסט 2008 החליטה הנתבעת להעביר סך של 180,000 ש"ח בצירוף מע"מ. לאחר מועד זה המשיכה דרישת יתרת הכספים על ידי התובעים ובשלב מסוים בחודש נובמבר 2008 הודיעה הנתבעת לתובעת כי זאב לשם מטעמה מאשר לשלם סך נוסף של 180,000 ₪.
לו אכן היה מדובר בהסכם פשרה, הדבר היה מופיע בהודעת הנתבעת לתובעת; לו אכן היה מדובר בהסכם פשרה, הרי לא היה צורך בהודעה של הנתבעת על תשלום כזה או אחר אלא בהפניה לפשרה שהוסכמה; ועוד – לו היה מדובר בהסכם פשרה ניתן היה לצפות כי זה ילווה במלל רגיל המופיע בסיום מחלוקות כספיות והמציין כי עם התשלום האחרון אין כל דרישה כספית נוספת. כל האותות דלעיל המאפיינים הסכם פשרה נעדרו לחלוטין מהודעתה החד צדדית של הנתבעת בדבר תשלום סכום בסך של 180,000 ש"ח בחודש נובמבר 2008.
- שנית - אין לקבל הטענה בדבר הסכם פשרה – לאור התנהלות התובעים בזמן אמת
התובעים הנפיקו בגין סכומי הכסף אותם קיבלו חשבוניות בהם נרשם כי הסכומים הם "על חשבון" החוב. אמנם החשבוניות שהנפיקו התובעים נוסחו על ידי התובעים ואולם עדיין יש בהם כדי להעיד על הלך הרוח בזמן אמת ועל כך שלא התכוונו להסתפק בסכומים אלה ובוודאי לא התייחסו אליהם כאל הסכם פשרה.
- שלישית – אין לקבל הטענה בדבר הסכם פשרה שכן כאשר הייתה הצעת פשרה, זו הופיעה במפורש – כפי שהוכח, בשלב מסוים הסכימו התובעים להפחתה בשיעור של 7% מדרישתם. אין כל ראיה לקיומה של הצעת פשרה אחרת וממילא לא לקיומה של הצעה שקובלה. ביחד להצעת הפשרה המפחיתה 7% מסכום הדרישה – הרי הצעה זו לא קובלה ולא הבשילה לכדי הסכם פשרה ומשכך אין להתייחס אליה.
- רביעית - אין לקבל טענה להסדר פשרה – הנטענת תוך הסתרת העדים הנכונים
כאן שוב יש להדגיש עד כמה הקפידה הנתבעת לא להעיד מי שהיה בקשר עם התובעים ומי שכביכול הגיע להסכם פשרה בעל פה עימם. לענין זה יש לשוב על האמור לעיל ביחס להסתרת העדים הנכונים וכן לציין כי בוודאי אין לקבל גרסה עובדתית כאשר זו לא נתמכת בעדויות עד רלוונטי המוכיח קיומה.
- אין לקבל טענות הנתבעת להתיישנות חלק מהחוב; אין גם לקבל טענת השיהוי
ברגיל יש לדון בטענת התיישנות ושיהוי בפתחו של פסק הדין. בענייננו היה מקום להביא התנהלות הצדדים והעובדות הרלוונטיות ומשכך הועבר הדיון בטענה זו, שהיא מעין טענת מאסף של הנתבעת – לשלב זה.
- באשר לטענת ההתיישנות
הנתבעת טוענת בכתב ההגנה טענת התיישנות ביחס לסך של 57,785 ש"ח מתוך רכיב התביעה המתייחס לתמורה שלא התקבלה. במסגרת תצהיר העדות הראשית שהגישה הנתבעת צמח הסכום לגביו נטענת התיישנות פי למעלה משלושה והעד מטעמה טען כי "על חלק מהחוב (סך של 195,817.7 ש"ח) חלה התיישנות ועל כן אינו בר תביעה".
לטענת הנתבעת כל סכום הנובע מאספקת מוצרים לפני חודש אוקטובר 2005, קרי למעלה משבע שנים טרם מועד הגשת התביעה, הוא סכום שהתביעה ביחס אליו התיישנה.
אין לקבל את טענת הנתבעת להתיישנות, על סכומיה המשתנים וזאת בשל שניים:
- ראשית - אין לקבל טענת ההתיישנות בשל מועדי החיוב ובשל מועד התשלום
אין חולק על כך שבחודשים אוגוסט ונובמבר 2008 שולם על ידי הנתבעת סך כולל של 360,000 ש"ח בצירוף מע"מ ובסה"כ 415,800 ש"ח. כפי שהוכח – בשלב זה טענו התובעים לחוב בסך כולל מע"מ של 550,951.18 ש"ח.
כלומר – בהתאם לעמדת הנתבעים נותרו התובעים חייבים הסך של 135,151.18 ש"ח (=415,800 - 550,951.18)
הנתבעת שילמה לתובעים מבלי לסייג התשלום ומבלי לטעון כי זה מתייחס לשנה כזו או אחרת. הנתבעת יכולה היתה לסייג התשלום לחיוב כזה או אחר בהתאם לסעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973, ומשלא עשתה כן אך הגיוני ונכון הוא כי התובעים יזקפו התשלום על חשבון החוב מתחילתו. ובמילים אחרות – אך הגיוני ונכון הוא כי התובעים ימחקו בדרישתם את כל החיובים החל משנת 2004 ועד אשר יגיעו לסך חיוב של 415,800 ש"ח כפי ששולם.
בענייננו – החוב הנובע משנת 2006 בלבד עומד על הסך של 227,955 ש"ח, כולל מע"מ. חוב זה בוודאי לא התיישן. בהינתן העובדה שהתובעים עותרים לתשלום יתרת חוב בסך הנמוך מסכום החוב שנוצר בשנת 2006, הרי ממילא לא התיישנה דרישתם.
- שנית - אין לקבל טענת ההתיישנות – דווקא בשל גרסת הנתבעת למועד התמורה - שלהי שנת 2008
התובעים הרחיבו בסיכומיהם בטענות כנגד הנתבעת על כך שהלינה את תשלומיה ובמקום להעבירם תוך 30 ימים, המתינה שנים ארוכות. התובעים הלינו על כך שרק בחודשים אוגוסט ונובמבר 2008 העבירה הנתבעת תשלומים ראשונים ואחרונים בגין חובה.
הנתבעת מטעמה מציינת כי מדובר בטענה חדשה וכי בשום שלב לא עמדו התובעים על דרישה לפיה התשלום צריך להיות מועבר תוך 30 ימים ממועד אספקת המוצרים.
טענה זו של הנתבעת חרב פיפיות היא, שכן אם אכן מועד התשלום לא היה 30 יום ממועד אספקת המוצרים – הרי ממילא דרישת התשלום לא התיישנה. ודוק – אם הנתבעת טוענת לכך שהתשלום בשלהי שנת 2008 נעשה במועד הנכון בהתאם למוסכם בינה לבין התובעים, הרי ממילא מנין שבע השנים מכוח חוק ההתיישנות מתחיל במועד זה – קרי רק בחודש נובמבר 2008.
- באשר לטענת השיהוי שהעלתה הנתבעת
הנתבעת טוענת לשיהוי בהגשת כתב התביעה. עוד טוענת הנתבעת כי שיהוי זה גרם לה לנזקים ראייתיים וכי הוא עומד לרועץ לתובעים.
אין לקבל את טענת הנתבעת בשל שניים:
- ראשית - אין לקבל טענת הנתבעת לשיהוי, בשל המועדים העולים מראיות הצדדים
הנתבעת טוענת לשיהוי תוך שהיא מפנה לתביעה שהוגשה בחודש אוקטובר 2012 בשל הסכם משנת 2003 והתנהלות מהשנים 2004 ואילך.
טענה זו של הנתבעת אינה עולה בקנה אחד עם הראיות. ההסכם אמנם נקשר בשנת 2003 ואולם מהות המחלוקת היא תשלום בחסר כפי שבוצע רק בחודש נובמבר 2008. בגין התשלום בחסר פנו התובעים אל הנתבעת באמצעות בא כוחם כבר בחודש אוגוסט 2009 ובסופו של יום הוגשה התביעה בשנת 2012.
כלומר – הנתבעת ידעה היטב, בשלהי שנת 2008 ובוודאי בחודש אוגוסט 2009 כי לתובעים טענות כנגדם. השיהוי אליו יש להתייחס הוא מחודש אוגוסט 2009 ואילך - מועד התכתבות באי כוח הצדדים ועד אוקטובר 2012. תקופה זו, של כשלוש שנים, אינה בגדר שיהוי.
בתקופה זו וכאשר הנתבעת יודעת על הטענות כנגדה – הרי היה עליה לשמור כל מסמך ולהימנע מ"נזק ראייתי" כפי שנטען.
- שנית - אין לקבל טענת הנתבעת לשיהוי ולנזק ראייתי הנטענים ללא כל ביסוס
על מנת ליתן משקל לטענות בדבר "נזק ראייתי" היה על הנתבעת להביא את העדים הנכונים אשר עשו במלאכה אל מול התובעים. מפי עדים אלה ניתן היה לשמוע האם אכן קיימים מסמכים וקיימות ראיות שנפגעו או נעלמו בשל חלוף השנים. כך לא נעשה. כפי שרבות דובר לעיל – הנתבעת נזהרה לא להביא עדים רלוונטים ולא לזמנם באמצעות בית המשפט וביקשה לבסס טענותיה על עד אשר כבר בתחילת תצהירו מסר כי לא היה מעורב בקשר הכספי עם התובעים.
- סיכום וסוף דבר לחלק השני - טענת התובעים לתשלום יתרת תמורה לה הם זכאים
כפי שהובא לעיל - התובעים הוכיחו דרישתם לתשלום הסך של 550,951.18 ש"ח (כולל מע"מ) וכן הוכיחו כי מתוך סכום זה קיבלו אך ורק סך של 415,800 ש"ח כולל מע"מ.
כפי שהובא לעיל - אין לקבל טענות הנתבעת כנגד חוב זה.
סכום חובה של הנתבעת, נכון ליום 11/11/2008 עומד על הסך של 135,151 ש"ח (=415,800 - 550,951.18) כולל מע"מ בשיעור 15.5% כפי שהיה במועד הרלוונטי. סכום זה, ללא מע"מ הוא 117,014 ש"ח כערכו ביום 11/11/2008. לשינוי בשיעור המע"מ יש להתייחס וכמובן יש לחייב בשיעור הרלוונטי למועד פסק הדין.
אשר על כן יש לחייב את הנתבעת בתשלום הסך של 117,014 ש"ח ובצירוף מע"מ אותו יש להתאים למועד פסק הדין, קרי 17% ובסה"כ – 136,906 ש"ח. הסך של 136,906 ש"ח יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 11/11/2008 ועד למועד התשלום בפועל.
חלק שלישי – התייחסות בהרחבה לטענת התובעים ביחס להפרת ההסכם על ידי הנתבעת
- ביחס לטענת התובעים בדבר תנאי אי תחרות שהופרו על ידי הנתבעת
- כללי
- אין חולק על כך שבין התובעים לנתבעת נקשר בשנת 2003 הסכם המתייחס לתוכנה אותה פיתחו התובעים ואשר כונתה CRA. התובעים כונו בהסכם GemTec וההסכם התייחס לשיתוף פעולה בין התובעים והנתבעת "לשם שיווק התוכנה בשילוב למכשירי המדידה המיוצרים על ידי שרין והמשמשים למדידת צורתם של יהלומים, על מנת לכמת את הפרמטרים – BRILLIANCY , FIRE, SCINTALLATION".
- אין גם חולק על כך שההתקשרות העסקית הגיעה לסיומה במועד מסוים שהוא שלושה חודשים לאחר מתן הודעה על כך;
- אין גם חולק על כך שבתקופת ההסכם נגזר על הנתבעת להימנע מפיתוח תוכנות שייעודן זהה או דומה ל – CRA או להפיץ תוכנה מתחרה המסוגלת להתחרות ב – CRA, עוד אין חולק על כך שבתקופה של 18 חודשים לאחר תום ההסכם נגזרה על הנתבעת תקופת צינון "בענין שימוש בתוכנות מסוג ה – CRA" וכן נקבע כי הנתבעת "לא תמכור ... כל סוג דומה לתוכנת ה CRA". התחייבות זו תיקרא – 'התחייבות לאי תחרות'.
המחלוקת בין הצדדים ניתנת לתמצות לשניים:
- ראשית – המועד - מה המועד בו הסתיים הקשר העסקי ביחס לתכנת CRA ומכאן מה היא התקופה בה מחויבת הנתבעת באי תחרות כמפורט לעיל;
- שנית – טענת ההפרה - האם הנתבעת הפרה התחייבויותיה לאי תחרות במועדים הרלוונטים.
להלן אדון בשתי נקודות המחלוקת.
- המועד בו הסתיים הקשר העסקי הוא 7/4/2007 כפי שטוענת הנתבעת ולא 1/3/2010 כטענת התובעים
לטענת הנתבעת - ביום 7/1/2007 הודיעה לתובעים על סיום הקשר העסקי ומשכך זה הסתיים, בהתאם להסכם ביניהם, שלושה חודשים מאוחר יותר, קרי ביום 7/4/2007.
לטענת התובעים ההודעה על סיום ההסכם נמסרה רק על ידי בא כוח הנתבעת ביום 1/12/2009, במכתב בו נרשם – "למען הסדר הטוב וככל שהדבר טרם נעשה רשמית, מבקשת מרשתי להבהיר כי ההסכם עם מרשיך מבוטל". משכך מנין שלושת חודשי ההודעה המוקדמת מביא את התובעים לטענה לפיה ההסכם הגיע לסיומו רק בסוף חודש פברואר 2010, קרי החל מיום 1/3/2010.
יש לדחות את טענות התובעים ולקבל את גרסת הנתבעת באשר למועד סיום ההסכם בשל חמישה:
- ראשית ועיקר – יש לקבל גרסת הנתבעת בשל הודעת דוא"ל מפורשת מטעמה
הנתבעת מפנה לדין ודברים שהיו בינה לבין התובעים אשר הביאו לכך שביום 7/1/2007 נשלחה על ידה הודעה המסיימת את ההסכם. התובעת טוענת כי ההודעה לא נשלחה אל התובע אלא רק אליה, אך אין בטענה זו דבר – שכן אין חולק על כך שההודעה נמסרה. לשון ההודעה התייחס לתובעים כאל GemTec, כפי שכונו בהסכם ההתקשרות וכלל אמירה מפורשת כדלקמן (ההדגשות לא במקור):
"With that offered price, and those conditions, we see no way we can sell GemTec product and therefore we need to cease working with you.
We hold no obligation for you, and wish you good luck"
המילים מפורשות והמשמעות חד משמעית. הנתבעת מודיעה לתובעים כי לא תמשיך לעבוד עימם. התובעת אף מבהירה לתובעים כי אין לה כל התחייבות כלפיהם והתובעת מאחלת לתובעים הצלחה – כדרכם של צדדים המסיימים הסכם.
- שנית – יש לקבל גרסת הנתבעת בשל ההתנהלות לאחריה התומכת בה
אין לקבל טענה לפיה התובעים לא הבינו שהודעת הדוא"ל המפורשת מסיימת ההסכם עימם וזאת בשל ההתנהלות לאחר מתן ההודעה.
כפי שהתובעים הוכיחו, בעוד בשנים 2005 ו – 2006 הוזמנו מהם מוצרים בהיקף של כ – 230,000 ש"ח, כולל מע"מ – הרי בשנת 2007 עמד היקף ההזמנות על סך של 31,841.18 ש"ח ובשנים 2008 ו – 2009 כלל לא היו הזמנות.
אין לקבל טענה לפיה התובעים לא ידעו שההסכם עימם בוטל וסברו שזה המשיך להתקיים עד שנת 2010, טענה שבמלוא הכבוד מופרכת מיסודה. ודוק – הטענה לפיה התובעים סברו שההסכם ממשיך להתקיים בשנים 2007, 2008 ו – 2009, אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שהתובעים הבחינו בכך שכלל לא מכרו שום מוצר - לא בשנת 2008, לא בשנת 2009 ובנוסף, גם בשנת 2007 חלה ירידה קריטית במכירת המוצרים.