למקין העיד בחקירתו כי כספי ההשקעה נותרו בתוך חברת לידר ולא הועברו מעולם "למעלה" לבעלי המניות. כך עולה מחקירתו -
"עו"ד יניב יובל: ... אני רוצה להציע לך, תגיד לי אם מה שאני אומר לך מהדהד לך קצת יותר נכון, ריפרד זה מצב שבו אפילו כפי שתיארת, לוקחים מימון והיזמים או כנף 2000 או לידר אינטרנשיונל לוקחים כסף הביתה? למשל הלוואה מבנק, פתאום ערך נכס עלה, מגדילים את ההלוואה מהבנק, נוצר עודף ולוקחים אותו הביתה. מי לקח פה כסף הביתה?
מר שחר למקין: לא נלקח כסף הביתה.
כבוד השופטת: אוקיי.
עו"ד יניב יובל: אז תאשר לי שמה שכתוב בעצם בפסקה E להסכם הזה הוא שקרי?
מר שחר למקין: אין קשר בין מה שכתוב לשקר או אמת, יש הסכם הלוואה שכתובים בו דברים מסוימים, הוזרם כסף על בסיס הסכם ההלוואה, ואני אומר לך שלא נמשך כסף הביתה.
כבוד השופטת: אוקיי.
עו"ד יניב יובל: בוא אני אתן לך גרסה אחרת. מי שלקח את הכסף הביתה כאן הייתה חברת לידר וחברת לידר מנג'מנט?
מר שחר למקין: לא נכון".
(פ/29.6.17 עמ' 74 ש' 8 – עמ' 75 ש' 5)
61. התובעים מוסיפים כי בתביעת יניב טען למקין כי לא בוצע מימון מחדש. לפיכך הוא מושתק מלטעון אחרת בתביעה הנוכחית. ואולם, טענתו של למקין בתביעת יניב היתה כי לא בוצע מימון מחדש להלוואת הבעלים של בעלי המניות בחברת לידר, וכי כל הכספים שהתקבלו שימשו לתפעול שוטף של המיזם או לתשלום הלוואות גישור שחברת לידר לקחה בזמן זה.
למקין העיד בחקירתו בתביעת יניב כי חלק מהכספים אותם גייסה חברת לידר באמצעות המשקיעים, הופנו להלוואות גישור ולתשלומים שוטפים של המיזם. אולם הוא הדגיש כי מעולם לא הועברו כספים אל בעלי המניות אלא לפרויקטים בלבד:
"ת. ...כשקיבלנו את הכסף, וחשוב לציין שמאז שקנינו את הפרויקט ועד שהגענו למימון המשכנו כל חודש להזרים כספים לפרויקט. המהנדס עולה, המנהל עולה, המשרד עולה, האנשים עולים, הכסף הזה הגיע מאיזה שהוא מקום, כל חודש היינו עושים העברה של סכומים, מאות אלפי יורו לפרויקט...".
(עמ' 31 ש' 17 עד עמ' 32 ש'1 לפרוטוקול בתביעת יניב (23.11.2011)).
ובהמשך -
"ש. עכשיו מהכסף הזה, וזה אני אשאל שאלה ואני אנסה לשאול אותה בדרך הכי טובה של חקירה ראשית. מתוך ה-3.9 הזה 1.6 הלך לטקסטיליאנה אמרת, 2.2 לפרויקטים, איזה שהוא דולר, איזה שהוא יורו, סנט מהכסף הזה חולק לבעלי המניות?
ת. מעולם, אני מדגיש את זה ואת זה אני, איך אומרים, את זה אני זוכר, אני נוצר. מעולם לא היה תנועה של כסף מ- Leader International למעלה לבעלי המניות, אלא תמיד, לאורך כל השנים שאני הייתי ב- Leader International היתה תנועה חד כיוונים, Leader הזרימה כסף ל- Leader International."
עמ' 33 ש' 14 עד עמ' 34 ש' 6 לפרוטוקול של תביעת יניב (23.11.2011)
בהמשך הדברים הוסיף העד וציין -
"ת. ...חברת Leader International לקחה הלוואת גישור מטקסטיליאנה, היא צריכה לשלם לטקסטיליאנה לא חברת הפרויקט הרומנית לקחה, אז היא מניעה את הכסף, עוד שניה אני מסיים. הוא עולה ל- Leader International, LeaderInternational לוקחת את הכסף, 1,650,000 מחזירה את הלוואת הגישור לטקסטיליאנה, לוקחת את הכסף מעבירה אותו לריגה לפרויקט של טובאגו ומשקיעה אותו בטובאגו, זה הטכנאות של זרימת הכסף. במהות הדברים הם אחד לאחד כמו שאמרתי, זה מה שהיה. אתה נתפס לזה שזה עבר, זה הדרך שעושים את זה, אין דרך אחרת".
עמ' 64 ש' 5-15 לפרוטוקול של תביעת יניב (23.11.2011).
62. מעבר לכל האמור, הרי אף לו היו התובעים מוכיחים כי הסכם ההשקעה הופר, לא היה מקום לקבל את התביעה. ראשית, מר למקין לא היה צד להסכם ההשקעה, ולכן עילת התביעה בהקשר זה לא היתה צריכה להיות מופנית נגדו. מעבר לכך, התובעים לא טענו ולא הוכיחו כי ההפרה המדוברת היא הפרה יסודית של ההסכם, וספק לאור מכלול החומר אם אכן מדובר בהפרה יסודית של ההסכם המזכה בביטולו האוטומטי.
האם למקין התרשל בתפקידו כנושא משרה?
63. מסיכומי התובעים עולה (אף שהדבר לא נטען מפורשות) כי לגישת התובעים, למקין התרשל בתפקידו כנושא משרה בחברת לידר וכי מטעם זה יש להטיל עליו אחריות אישית לנזקים הנטענים על ידיהם.
64. אני סבורה כי אף דין טענה זו להידחות.
כאשר מועלית טענה לאחריות אישית של מי שהוא אורגן או נושא משרה בחברה (בניגוד למקרה בו נטען כי יש להרים את מסך ההתאגדות), הרי כדי שהטענה תתקבל מוטל על הטוען להוכיח כי התמלאו אצל נושא המשרה היסודות הנדרשים לקיומה של העוולה (רע"א 7875/06 זלץ נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (29.11.2009), פסקה 12 לדברי כב' השופט ריבלין והאסמכתאות שם).
במקרה דנן כדי להוכיח את טענתם האישית כלפי למקין, היה על התובעים להוכיח כי הוא קיים באופן אישי את כל יסודות עוולת הרשלנות - חובת זהירות המוטלת על המזיק כלפי הניזוק; התרשלות המזיק; וקיום נזק לניזוק כתוצאה מהתרשלות המזיק (קשר סיבתי).
65. התובעים לא הוכיחו את קיומם של היסודות הללו. ראשית לא הוכח כי למקין חב כלפי התובעים בחובת זהירות. כדי להוכיח קיומה של חובת זהירות אישית של נושא משרה, יש להוכיח כי בין הצדדים ישנה מערכת של "יחסים מיוחדים" המצמיחים חבות אישית של נושא המשרה (ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769 (1997).
במקרה דנן, לא הוכח קיומם של יחסים כאלה בין התובעים לבין למקין. לא הוכח כי התובעים נתנו את אמונם דווקא בלמקין שקבל על עצמו באופן אישי אחריות כלפיהם (ע"א 9183/99 פינגשטיין נ' חברת חברה המהפך מס' 1 (מחצבות) בע"מ, פ"ד נח(4) 693, 703 (2004). אם בכלל הוכח (כפי שגם עולה מפסק דין זה לעיל), כי התובעים נתנו אמון אישי ברוזמן, ובחברה בבעלותו שהיא זו שהיתה צד להסכם עם חברת לידר.
66. התובעים אף לא הוכיחו כי למקין התרשל. בהקשר זה טענו התובעים כי למקין הימר על כספם של התובעים בדרך מסוכנת. כך למשל רכש למקין מספר רב מאוד של קרקעות בדרך של מינוף גבוה ללא הצטיידות בחוות דעת או בדיקות כלשהן.
ואולם, גם טענה זו לא הוכחה. למקין ביצע בקשר עם המיזם בלטביה בדיקות באמצעות לא פחות משלוש חברות שונות - בדיקת נאותות על ידי חברת Savant; בדיקת נאותות על ידי פירמת רואי חשבון ERNST&YOUNG; ובדיקת שמאות המיזם על ידי חברת Coillers. בדיקות בוצעו גם בפרויקטים אחרים כגון פרויקט פפירה ובנסקו שנדונו בתביעות האחרות. גם ביחס לפרויקטים הללו בוצעו בדיקות נאותות על ידי חברות מקצועיות כנדרש. כך עולה מפורשות מפסק דינו של בית המשפט העליון בערעור יניב (ר' פיסקה 35 לפסק הדין).
זאת ועוד: החברה האם של לידר, חברת לידר נדל"ן, השקיעה בעצמה כספים רבים הן במיזם והן בפרויקטים נוספים של חברת לידר. מדובר בהשקעה של סכומים גבוהים יותר מאלה שהושקעו על ידי התובעים (עמ' 37 לדו"ח של חברת לידר). לכן, המסקנה לפיה נערכו על ידי לידר נדל"ן כל הבדיקות הנדרשות בטרם ביצוע ההשקעה, היא מסקנה סבירה.
מסקנה דומה עולה גם מפסק דינו של בית המשפט העליון בערעור יניב (בסעיף 36 לפסק הדין):
"כאמור, המשיבים עצמם הפסידו את כספם באותם פרויקטים וחזקה עליהם שביצעו את מירב הבדיקות הנדרשות כדי להגן לכל הפחות על השקעותיהם".
67. טענה נוספת שהעלו התובעים בקשר להתרשלותו הנטענת של למקין היתה כי הוא משך – הן בעצמו והן באמצעות חברה בבעלותו, כספים רבים מחברת לידר באמצעות משכורות, דמי ניהול והלוואות אישיות. התובעים הפנו בהקשר זה לדו"ח של חברת לידר שלגישתם מהווה ראיה לגובה שכרו של למקין.
אינני מקבלת את הטענה. הדו"ח אליו הפנו התובעים מתייחס לקטגוריה של "הוצאות כלליות" הקרויה- Management Fees. לא ניתן להסיק ממנו כי מדובר בשכרו של למקין בלבד. חברת לידר העסיקה מנהלים נוספים כמו מר טל פודים שכיהן כסמנכ"ל פרויקטים בחברה (ר' ס' 6.6.7 לדו"ח לידר. יוער כי התובעים הציגו רק "דפים נבחרים" ממסמך זה ולא את המסמך כולו).
לכן לא ניתן לקבוע כי מלוא הסכום שצוין בדו"ח (בהנחה שהאמור בו אכן מהווה ראיה לאמיתות תוכנו), מתייחס דווקא לשכרו של למקין. לאור האמור, אין מקום להתייחס בפירוט לשאלה האם – לו היה מוכח שכרו של למקין – ניתן היה לבסס על שכר זה כשלעצמו טענת רשלנות כלפיו.
68. טעם נוסף בשלו יש לדחות את עילת התביעה של רשלנות, הוא משום שהתובעים לא הוכיחו קיומו של קשר סיבתי בין מעשיו הנטענים של למקין לבין הנזק נושא התביעה. לגישת התובעים, עוד בטרם המשבר הכלכלי בשנת 2008, התרשלותו הנטענת של למקין היא זו שגרמה לקריסתה של החברה. כפי שהובהר כבר לעיל, אין ספק כי בשנת 2008 קרסה חברת לידר כתוצאה מהמשבר הכלכלי. לכן, כדי להרים את הנטל שהוטל עליהם בהקשר זה היה על התובעים להוכיח כי חרף האמור לעיל, נגרם להם נזק דווקא כתוצאה מרשלנותו הנטענת של למקין, וכי נזק זה לא "נבלע" בנזק המאוחר שהתרחש כתוצאה מהמשבר הכלכלי של שנת 2008.
סיכומה של נקודה זו – טענת הרשלנות כלפי למקין נדחית.
הרחבת חזית
69. למעלה מן הצורך, יצוין כי לפחות חלק מהטענות שהעלו התובעים בסיכומים מטעמם מהוות הרחבת חזית אסורה, ולכן לא היה מקום כלל לדון בהן וניתן היה לדחות אותן על הסף.
כידוע, מעוצבים גדרי המחלוקת בין בעלי הדין במשפט האזרחי בכתבי הטענות המוגשים על ידי הצדדים (כתב תביעה, כתב הגנה וכתב תשובה.) כאשר חורג בעל דין ממסגרת הפלוגתאות כפי שזו הוגדרה בכתבי הטענות, מדובר בהרחבת חזית אסורה. האיסור על הרחבת חזית המחלוקת נועד לאפשר דיון משפטי יעיל וממוקד, ולהגן על הזכויות המהותיות של בעלי הדין ובפרט זכויותיו של הנתבע – כדי שלא יקופח בהגנתו. הכלל בדבר היצמדות הצדדים רק לפלוגתאות שבמחלוקת נועד לאפשר לנתבע להיערך כראוי להתמודדות עובדתית ומשפטית עם טענות התובע העולות מכתבי הטענות (יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי עמ' 381, 414-415 (2015) (להלן: "יששכר רוזן צבי"); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי עמ' 129-138 (מהדורה שמינית, 2005) (להלן: "אורי גורן"); ע"א 1653/08 ליפץ נ' בנק לאומי לישראל (14.07.2011), פס' 5 לדברי כב' השופט הנדל).
בספרות המשפטית צוין כי בבחינת השאלה האם קיימת הרחבת חזית, על בית המשפט לשאול את עצמו האם נתבע סביר הקורא את כתב התביעה יכול וצריך היה לצפות מראש את הטענות שהעלה התובע מאוחר יותר (ר' יששכר רוזן צבי, עמ' 417). ככל והתשובה לכך היא שלילית הרי שעסקינן בהרחבת חזית אסורה. זאת משום שהדגש הוא על האפשרות של הנתבע להכין את עצמו לדיון, ולהתמודד עם הטענות שהן ורק הן מהוות את חזית המחלוקת ושביחס אליהן יינתן פסק הדין. חריגה מהציפייה הסבירה של הנתבע – תפגע באפשרות ההגנה שלו ולכן היא אסורה.
70. כאשר החסיר תובע טענה עובדתית או משפטית בכתב התביעה והוא מבקש להוסיפה, עליו לבקש לתקן את כתב תביעה (תקנות 91-92 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). שינוי חזית הוא אפשרי גם כאשר הצד שכנגד נותן את הסכמתו במפורש או מכללא לנהל את התובענה שלא על פי כתבי הטענות (ר' יששכר רוזן צבי, עמ' 414). אולם בהעדר הסכמה להרחבת חזית או החלטה המתירה את תיקון כתב התביעה, אין להרחיב את חזית המחלוקת, וטענה החורגת מהחזית צפויה להידחות (אף שקיימת סמכות מסוימת, מטעמי צדק, לחרוג מכך – ר' רע"א 9123/05 אדמוב פרוייקטים (89) בע"מ נ' סיטי סטייט מקבוצת אלפו בע"מ (25.10.2007), פס' 12 לדברי כב' השופטת חיות; אורי גורן עמ'91)
אילו מטענות התובעים בסיכומיהם מהוות אם כן הרחבת חזית אסורה, שאין מקום לקבלן?
71. ביחס למצגת הראשונה –
הנתבעים טענו כי יש לדחות את הטענות הבאות משום שהן מרחיבות שלא כדין את חזית המחלוקת - (1) מצג למעורבות אישית מצד בעלי תפקיד בחברה (נטען לראשונה בתצהיר העדות הראשית של אחיעז); (2) מצג לרכישת קרקעות זמינות באזורי ביקוש (נטען לראשונה בסיכומי התובעים); (3) שיתופי פעולה עם גורמים עסקיים מקומיים (נטען לראשונה בסיכומי התובעים); (4) מצג מינוף פרויקטים בהיקף של 80% (נטען לראשונה בסיכומי התובעים).
72. בכתבי התביעה ישנו פירוט ארוך של עילות תביעה שונות (חלקן צומצמו ונמחקו בהמשך). אולם אין בהם תשתית עובדתית סדורה שממנה ניתן להסיק קיומה של עילת תביעה בדבר מצגי שווא אישיים של למקין במצגת הראשונה. הנתבעים לא היו צריכים ויכולים לכן, למקרא כתבי התביעה, לצפות כי תועלה נגדם טענה בדבר מצגי השווא שצוינו לעיל.
בהמשך הגישה אחיעז תצהיר עדות ראשית ממנו ניתן להסיק כי היא התקשרה בהסכם השותפות הראשונה על בסיס מצג אחד בלבד הנוגע לחלקם של למקין ופודים בחברה, וכי גם מצג זה הוצג לה על ידי רוזמן ולא על ידי למקין. כך, בס' 48 לתצהיר עדות ראשית הצהירה אחיעז: "נכנסנו להשקעה (ההשקעה הראשונה, ר.ר.) על בסיס המלצתו של רוזמן ועל בסיס המצג היחיד שהוצג בפנינו כי ה"ה שחר למקין ויאיר פודים יהיו מעורבים אישית בפעילות החברה" (ההדגשה היא שלי, ר.ר.). גם הטענה בדבר מצג זה הועלתה רק במסגרת התצהיר ולא במסגרת כתב התביעה כנדרש.
73. התובעים טענו כי בית המשפט יבחן את חזית המחלוקת על בסיס תביעת רייס ותביעת מילר. ואולם, אין מקום לקבוע כי הטענה ביחס למצגי השווא שהוצגו לכאורה במצגת הראשונה מבוססת על האמור בתביעת רייס, משום שתביעה זו כלל אינה עוסקת בעילת התביעה של ההשקעה הראשונה: רייס עצמה לא השקיעה בהשקעה הראשונה אלא אחיעז ומילר בלבד. ברור אם כן כי תביעת רייס אינה עוסקת בעילת תביעה שמלכתחילה אינה נוגעת לרייס.
בתביעת מילר הועלתה טענה עמומה אודות "מצגים" לכאורה:
"התובע, שקשה היה לו לעכל את העובדה שכל כספו ירד לטמיון, לאחר כל ההבטחות והמצגים שהוצגו, אשר תיארו 'עתיד ורוד' לנתבעת 7 (חברת לידר, ר.ר.), מצא כי במסגרת הפרויקטים ביצעה הנתבעת 7 עבירות על החוק, משכה כספים מתוך הפרויקטים שמעולם לא חולקו כדיבידנדים, הפרה הפרות מרובות כנגד צדדים שלישיים, כפי שתואר לעיל, ולמעשה נטשה פרויקטים בהם השקיעה כשהיא מופסדת 'על הנייר' בלבד." (ס' 21 לתביעת מילר).