פסק דין
1. בתיק דנן ניתן ביום 20.07.16 פסק דין הדוחה את התביעה שהחלה את דרכה כתביעה למתן פסק דין הצהרתי ובהמשך תוקנה על דרך של המרת הסעד ההצהרתי לסעד כספי, לו עתר התובע בטענה, כי הנתבע היפר את זיכרון הדברים שנחתם ביניהם ביום 30.11.11, ובמסגרתו רכש התובע מהנתבע את זכויות השימוש והחזקה בנחלה במושב. במרכז התביעה עמדה טענת התובע, הוא הקונה, כי הנתבע (המוכר) הפר הפרה יסודית את זיכרון הדברים המהוה לשליטת התובע, הסכם מחייב לכל דבר ועניין, עת התנהל בחוסר תום לב וסיכל בכוונה תחילה את חתימת התובע על הסכם מכר במועד הקצה שנקבע ביום 30.01.2011. במאמר מוסגר יצוין, כי פסק הדין ניתן על סמך החומר הקיים בתיק ובלא עדויות וחקירות, בהתאם להסכמה דיונית אליה הגיעו הצדדים בדבר אופן סיום ההליך.
2. על פסק הדין האמור הוגש ערעור, ובהתאם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת שניתן במסגרת ע"א 44765-09-16 [פורסם בנבו] ביום 9.1.17, בהסכמת הצדדים, בוטל פסק הדין של הערכאה דלמטה והתיק דנן הוחזר למותב זה על מנת שישמע ראיות וייתן פסק דינו בשאלה שהועמדה להכרעה ע"י ערכאת הערעור והיא "מי נושא באחריות לכך שהחוזה לא הושלם, האם היה זה הקונה או שמא המוכר", זאת אחר שנקבע ע"י ערכאת הערעור כי זיכרון הדברים מושא ההליך דנן הינו חוזה לכל דבר ועניין ובו נכללו שני תנאים מפסיקים.
3. עוד נקבע ע"י ערכאת הערעור כי תוצאת ההכרעה בשאלה שלעיל הינה: "האם סך 100,000 ₪ ששולמו על ידי הקונה ייוותרו בידי המוכר, או שמא על המוכר להחזירם לידי הקונה", כאשר אין על בית המשפט להכריע עוד בסעד לאכיפת החוזה, כמו גם אין עליו להידרש לטענות בדבר תשלום פיצויים.
4. הנה כי כן, משנדרשתי להכריע בשאלת סעד ההשבה של הסך 100,000 ₪ ששולמו כאמור ע"י התובע כמקדמה ע"ח התמורה, בהתאם למתווה שקבעה ערכאת הערעור כמתואר למעלה, הוריתי על קיום דיון הוכחות ובמסגרתו נחקרו התובע, הנתבע, עו"ד רוזנבלט ועו"ד שמואל, ששימשו כב"כ הצדדים להסכם המכר. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב וכעת אני נדרשת להכרעה בשאלת ההשבה בלבד כאמור.
5. נקודת המוצא לדיון היא, כי זיכרון הדברים שנחתם בין הצדדים הינו חוזה לכל דבר ועניין. בחוזה הנידון דידן נכללו שני תנאים מפסיקים והשאלה הינה, האם התקיים איזה מבין התנאים הללו, ומי נושא באחריות לכך שהחוזה לא הושלם, המוכר או הקונה.
6. המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לענייננו היא חוק החוזים ובפרט סוגיית 'חוזה על תנאי'. סעיף 27(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 [להלן: "חוק החוזים"] קובע כי "חוזה יכול שיהיה תלוי בתנאי (להלן- תנאי מתלה) או שיחדל בהתקיים תנאי (להלן- תנאי מפסיק)". התנאי הוא אירוע בלתי ודאי, חיצוני לחוזה, אשר התקיימותו היא עתידית ואינה ודאית, שבהתרחשותו מתנים הצדדים מראש את כניסתם לתוקף של חיובי החוזה (תנאי מתלה) או את חדילת (פקיעת) החוזה (תנאי מפסיק). על היחס בין התנאים נכתב : "בחוזה על תנאי מתלה מתייחסת אי הוודאות לשכלול החוזה: אם מתקיים התנאי- החוזה נכנס לפעולה מלאה ומחולל זכויות וחובות; אם התנאי לא מתקיים- החוזה חדל ואינו מחייב את הצדדים לו. והיפוכו בתנאי מפסיק: התרחשות התנאי המפסיק, החוזה, שנוצר כחוזה בעל תוקף מלא, ממשיך להתקיים כחוזה מחייב. את התרחשות התנאי המתלה, המעניקה תוקף מלא לחוזה, ניתן לפיכך לראות כאירוע חיובי ורצוי, ואת התרחשות התנאי המפסיק, הגורמת להתבטלות החוזה- כאירוע בלתי רצוי" (גבריאלה שלו, דיני חוזים - החלק הכללי, 474).