11. עוד יש להוסיף, כי הזכות לביטול חוזה עקב הפרה יסודית נקבעה בסעיף 7(א) לחוק החוזים (תרופות) ולפיו "הנפגע זכאי לבטל את החוזה אם הפרת החוזה היתה יסודית". דרך ביטול החוזה נקבעה בסעיף 8 לחוק החוזים (תרופות) ולפיה "ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה". כן נפסק, כי זכות הביטול שעומדת לנפגע היא זכות הנובעת מחוזה. לפיכך, גם זכות זו כפופה לחובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב (ע"א 1368/02 צמנטכל ב. קוטיק בע"מ נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (18.12.2002)) ומשמעותה היא, שעל בעל הזכות החוזית לנהוג "ביושר, בהגינות ובאמון... המטען הערכי, הניתן ליושר, אמון והגינות, אינו יכול להיות תלוי בשיקולים סובייקטיביים אלה, אלא הוא נקבע על ידי סטנדרטים הערכיים הראויים של החברה הישראלית" (בג"ץ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים), [פורסם בנבו] כאשר דרך הביטול מתבצעת בהתאם לפרוצדורה הקבועה בסעיפים 7-8 לחוק החוזים (תרופות). כפי שמציינת המלומדת שלו בספרה הנ"ל, "אבן הבוחן להכרעה בשאלה אם צד המפעיל את זכותו החוזית פועל בחוסר תום לב היא, אם אותו צד נהג בדרך של התחכמות, תחבולה, הכשלת הצד שכנגד" (שלו, בעמ' 108-110).
12. עוד יצוין כי בהתאם לסעיף 15 (ג) לחוק החוזים (תרופות) "לענין סימן זה, סכומים שהמפר שילם לנפגע לפני הפרת החוזה והצדדים הסכימו מראש על חילוטם לטובת הנפגע, דינם כדין פיצויים מוסכמים". בע"א 2251/05 בנימין יעקב ואן דן נ' כהן [פורסם בנבו] (5.07.07) נפסק כי נקודת המוצא היא, כי עם ביטול החוזה, מחויבים הצדדים להשיב זה לזה את שקיבלו על פיו, כך שאין הם זכאים להמשיך ולהחזיק את שקיבלו מכוח החוזה. עם זאת, לצד הנפגע עשויה לקום הזכות להמשיך ולהחזיק כדין בכסף שקיבלו על פי החוזה, מכוח הזכות לקזז מסכום ההשבה את סכום הפיצוי בגין נזקיו עקב ההפרה זאת מכוח סעיף 20 לחוק הנ"ל.
13. ומכאן לענייננו שלנו – התובע, הוא הקונה, הדגיש לאורך כל ההליך המשפטי מאז פתיחתו כי הוא חפץ בקיום ההסכם, עמדה זו הוא ביטא גם בשלב ההתכתבויות שהוחלפו בין באי-כוח הצדדים. ברם, נשאלת השאלה, האם נמצא על סמך החומר הראייתי שבתיק, חרף הצהרה זו, כי הקונה הוא זה שהיה האשם או האחראי לאי השלמתו של ההסכם, או שמא היה זה המוכר האחראי לכך.
14. אקדים את המאוחר ואציין כבר עתה, כי דעתי היא כי בנטל זה נושאים שני הצדדים כאשר מצאתי את חלקו של המוכר גדול יותר מזה של הקונה, כיוון שלא הונחו בפניי ראיות מספיקות לפיהן המוכר פעל לקיום ההסכם וכאשר הודעתו על ביטול ההסכם לא עמדה בחובת תום הלב המוטלת על מוכר למתן הזדמנות נאותה לקונה לחתום על ההסכם והדברים יפים שבעתיים בנסיבות העניין כאן לאור נסיעת התובע וב"כ הנתבע לחו"ל וכן נפילת ב"כ הנתבע למשכב בזמנים הרלוונטיים שקדמו למועד האחרון שנקבע לחתימה על הסכם המכר. אחריות זו, מצאתי לחלק בין הצדדים כך שעל המוכר תוטל אחריות בשיעור של 60% ועל הקונה בשיעור 40%, וביתר פירוט.