החלטה
1. בפני בקשה לסילוק תביעה על הסף, בשל היעדר סמכות עניינית, ולחילופין בקשה להעברת התביעה לבית הדין האזורי בחיפה, בהתאם לתקנה 101(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.
°
°
--- סוף עמוד 1 ---
°
°
2. ברקע הבקשה כתב תביעה במסגרתו נטען להפרות במערכת ההסכמים בין התובעות (להלן: "המשיבות") לנתבע 1 (להלן: "הנתבע" או "המבקש").
°
נוכח הטענות הנקובות בכתב התביעה הוסיפו המשיבות ועתרו לקבלתו של סעד כספי בהיקף של כשני מיליון ₪, מתן צו מניעה קבוע וצו למתן חשבונות. כל זאת כנגד הנתבע 1 והחברה אשר בבעלותו -הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת" או "המבקשת").
°
3. לטענת המשיבות, המבקש אשר שימש כמנכ"ל המשיבה 3 ודירקטור במשיבה 4, הפר את מערכת ההסכמית בין הצדדים, עת עזב את עבודתו אצל המשיבות ופתח חברה מתחרה, תוך שהוא עושה שימוש בסודות מסחריים של המשיבות, ומפר את חובותיו לשמירת סודיות ואי- תחרות.
°
תמצית נימוקי הבקשה
4. במסגרת הבקשה נטען, כי מקום בו התביעה הוגשה כנגד עובד לשעבר של חברה, והסעדים המבוקשים במסגרתה קשורים למערכת יחסי העבודה עמו ונובעים מהמערכת ההסכמית בין הצדדים, הסמכות לדון בתביעה נתונה לבית הדין לעבודה, וזאת מכוח הסמכות המוקנית לבבית הדין על פי הוראות סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק בית הדין לעבודה").
5. עוד טענו המבקשים כי בסעיף 41 להסכם המייסדים אשר נחתם בין הצדדים (נספח 5 לכתב התביעה) נקבעה תניית בוררות, תוך שנקבע כי חתימת הצדדים על ההסכם, כמוה כחתימה על הסכם הבוררות. המבקשים ביקשו לשמור על זכותם להגשתה של בקשה מתאימה לעניין זה.
תמצית נימוקי התשובה
6. המשיבות התנגדו לבקשה, מקום בו לשיטתן, אין עניינה של התביעה, יחסי עובד ומעביד.
7. לטענתן, עילות התביעה אין מקורן ביחסי עובד ומעביד או בהסכם העסקה, אלא כי בסיס התביעה הינו הסכם המייסדים, אשר המבקש צד לו, ומכוחו הפך לבעל מניות בחברת קורקוס ואח' בע"מ (תוך שמניותיו, כמו גם מניותיהם של מנהלים נוספים אשר היו צד להסכם בעלי המניות, הוחזקו עבורו בנאמנות באמצעות חברה אשר הוקמה לצורך כך).
8. הוסיפו המשיבות וטענו כי, החתימה על הסכם המייסדים, הוראות אותו הסכם וקבלת המניות מכוח אותו הסכם, שוללים ומאיינים את טענות המבקשים על פיהן מתמצה מערכת יחסי הצדדים לזו של עובד ומעמיד.
--- סוף עמוד 2 ---
9. המשיבות ביקשו להדגיש כי הקצאת המניות בחב' קורקוס ואח' בע"מ, אינה בגדר הטבה הניתנת לכלל עובדי החברה, אלא רק לחלק מהעובדים הבכירים, אשר הסכימו לכך מרצונם, תוך שבהסכם בעלי המניות נקבע, במפורש, כי החזון של מר משה קורקוס יהווה חלק בלתי נפרד מההסכם וישמש ככלי עזר להסברתו.
מעיון בחזון עולה כי מר קורקוס לא ביקש להיטיב עם המנהלים כעובדים, אלא הוא ביקש להפוך אותם לשותפים בבעלות, לכל דבר ועניין, בקבוצת החברות.
10. המשיבות הוסיפו וטענו, כי עילות התביעה, הנובעות מכח הסכם המייסדים, כוללות בחובן גם עילות הנוגעות לקניין רוחני, עילות מכח חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט - 1999 (להלן: "חוק העוולות המסחריות"), עילות הנוגעות לעשיית עושר ולא במשפט והפרת אמונים של בעל מניות בחברה וכיוצא באלו. עילות אלו, שוללות את הטענות לפיהן עסקינן בתביעה אשר עילתה ביחסי עובד ומעביד ומקנות סמכות לבית המשפט האזרחי לדון בתביעה.
11. יש ליתן את הדעת לעובדה כי התובענה הוגשה לא אך כנגד המבקש אלא גם כנגד חב' הורייזן בע"מ (המבקשת). מדובר בתאגיד אשר המבקש משמש כבעל מניות וכמנהל היחיד שלו, תוך שנטען כי הנתבע הפר את התחייבויותיו כלפי התובעים באמצעותה. בין המשיבות למבקשת מעולם לא התקיימו יחסי עובד ומעביד וממילא אין מקום לבירורה של התביעה כנגד חברה זו, בבית הדין האזורי לעבודה.
12. המשיבות הוסיפו וטענו, כי הן מתנגדות להעברת ההליך לבוררות, נוכח ההלכה הפסוקה הקובעת כי המועד לבקש הפעלתה של תניה כאמור הינו "בהזדמנות הראשונה". משטענו המבקשים לגופו של עניין במסגרת בקשת הסילוק, ואף תמכו טענותיהם בתצהיר, הם מנועים מלעתור להפעלתה של תניית הבוררות בעתיד.
התגובה לתשובה
13. לטענת המבקשים, מכתב התביעה עולה, באופן מפורש וחד משמעי, כי התביעה מבוססת על חוזה ההעסקה והוגשה כנגד הנתבע מכח היותו עובד ומנהל בחברה. כתב התביעה אף כולל הפניות רבות מאוד לחוזה ההעסקה.
14. כן נטען, כי בניגוד לתשובת המשיבים, המבקש לא היה מעולם בעל מניות בחברה, וזאת מקום בו המניות לא הועברו לחזקתו, אלא הוחזקו עבורו בנאמנות.
בהסכם המייסדים הוסכם כי המניות תוחזקנה בנאמנות למשך תקופה של 5 שנים (ולגבי המבקש תקופה של שנה נוספת), על מנת לאפשר גיבושו של צוות המנהלים הרמוני, כאשר רק התקיימו של אותו גיבוש -יקנו למנהלים הטבות שונות לרבות העברת המניות לבעלותם.
--- סוף עמוד 3 ---
עוד נקבע במסגרת הסכם המייסדים כי מקום בו יסיים מנהל את עבודתו בטרם חלפה אותה תקופה מוסכמת, תפקענה מניותיו מבלי שהוא יהיה זכאי לקבל מהחברה תשלום כלשהו בגינן או כל זכות אחרת בחברה.
המבקש נאלץ לעזוב את עבודתו ביום 13.2.2017, דהיינו טרם חלוף התקופה הנ"ל, נוכח היותה של זו, לשיטתו, סביבת העבודה פוגענית, וממילא המניות לא הוקנו לו בפועל אלא הוחזרו לחברה. המבקש אף הוחתם, עם עזיבתו, על מסמך ויתור ביחס למניות.
15. לטענת המבקשים, לא דובר במניות "אמיתיות", אלא בהטבה, לכל דבר ועניין, אשר הייתה אמורה להינתן למנהלים במהלך תקופת עבודתם, ועל כך ניתן לשיטתם ללמוד, גם מן ההגבלות הנוגעות לעבירות אותן מניות.
16. המבקשים הוסיפו וטענו כי בכתב התביעה קיים עירוב מכוון של העילות והסעדים הנתבעים.
עילות התביעה, אשר באות לידי ביטוי בסעדים הכספיים המבוקשים, אינן מפורטות ואין כל חלוקה של הסכומים הנתבעים בהתאם לעילות השונות, הסבר לאופן בו חושבו הסכומים והתייחסות לסכום הנתבע מכל אחד מהם.
17. האמור לעיל מקבל משנה תוקף, מקום בו מדובר בתביעה המוגשת כנגד עובד, הן מכח חוזה העסקה והן מכח היותו זכאי למניות בחברה.
18. כן נטען, כי תניית הסודיות שהפרתה נטענת, היוותה חלק מחוזה ההעסקה של המבקש, וגם המידע הסודי, ככל שהגיע לידי המבקש, הגיע אליו אך ורק מתוקף תפקידו כעובד ומנהל בחברה. דברים אלה עולים מפורשות מכתב התביעה.
בהסכם המייסדים, עליו מבקשות המשיבות להסתמך בתגובתן, לא כלולה תניית סודיות.
19. לטענת המבקשים, הן חוזה ההעסקה והן הסכם המייסדים, משמשים בסיס לתביעה, כאשר על המשיבות להתכבד ולערוך הבחנה ביניהם, בהתייחס לעילות ולסעדים הנתבעים מכוחם.
20. המבקשים הוסיפו וטענו, כי גם העילות הנובעות מחוק העוולות המסחריות, קרי: חובת הסודיות וגזל סוד מסחרי, נובעות מהסכם ההעסקה, והסמכות העניינית לדון בהן, מוקנית לבית הדין האזורי לעבודה, בהתאם לסעיף 22 לחוק העוולות המסחריות.
21. כן נטען על ידם כי גם הטענות בדבר עוולות נזיקיות, הועלו ללא כל פירוט, ללא כימות בכתב התביעה לנזק הנטען (המוכחש) וללא כל הפרדה מיתר העילות, והכל על מנת לפגוע בסמכותו של בית הדין לעבודה לדון בתביעה.
--- סוף עמוד 4 ---
22. יתרה מכך, גם אם התביעה כולה היתה נזיקית, הרי שהסמכות לדון בה היתה נתונה לבית משפט השלום, נוכח סכום התביעה, ולא לבית המשפט המחוזי.
23. המבקשים הוסיפו וטענו כי התביעה הוגשה גם כנגד המבקשת – חברה שהינה בבעלות המבקש ובניהולו, וזאת מבלי שהוסברו עילות התביעה כנגד, אלו נזקים היא הסבה למשיבות, ומהם הסעדים המופנים כלפי אותה חברה חדשה והטעמים לכך.
לשיטת המבקשים, הסיבה לצירופה של המבקשת ולהגשת התביעה באופן זה, הינה רצונן של המשיבות לשלול את סמכותו של בית הדין לעבודה לדון בתביעה.
24. עוד טענו המבקשים, כי על אף הטענות אשר הועלו על ידי המשיבות בעניין תניית הבוררות, הן לא טרחו לספק כל הסבר לשאלה, מדוע נמנעו מלהפנות ולאזכר את התנייה הקיימת בחוזה שהן עצמן ניסחו והעדיפו להסתירה. לטענתם, הטענות אשר הועלו בבקשתם לסילוק על הסף, נוגעות לסמכותו העניינית של בית המשפט לדון בתביעה ואינן לגופו של עניין, ואין בהן כדי לשלול העברת ההתדיינות לבוררות.
25. המבקשים חזרו וטענו כי תובענות בין עובד למעסיק שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיומם של יחסי עבודה, מסורות לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, כאשר סמכותו, נבחנת לפי "מבחן העילה" ולא לפי "מבחן הסעד".
המסגרת הנורמטיבית
26. סעיף 40 (2) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד – 1984 , קובע את סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בכל עניין אשר אינו בסמכותו הייחודית של בית דין אחר.
בפסיקה נקבע כי שלילתה של סמכות זו, חייבת להיעשות במפורש (ר' ע"א 250/83 עומרי נ', זועבי, פ"ד לט(2) 113).
27. סעיף 24(א)(1) לחוק (חוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969,כהגדרתו לעיל), מקנה לבית הדין האזורי לעבודה סמכות ייחודית לדון "בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין (נוסח חדש)".
28. כן הוקנו לבית הדין האזורי לעבודה סמכויות שיפוט ייחודיות במסגרת חוקים אחרים, כגון סעיף 22 לחוק העוולות המסחריות.
29. הסמכות הייחודית המפורשת אשר הוענקה לבית הדין האזורי לעבודה, גרעה מסמכותם של בתי המשפט האזרחיים, כאשר נוכח עקרונות הפרשנות הכלליים בעניין חלוקת הסמכויות בין בית הדין האזורי לעבודה לבתי המשפט האזרחיים, נקבע איזון הסמכויות באופן בו
--- סוף עמוד 5 ---
עניינים אשר בסמכותו הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה יידונו אך ורק בבית הדין האזורי לעבודה, אך לא יידונו בבית הדין לעבודה אלא עניינים אלו.
30. בפסיקה נדונה השאלה, מה דין תביעה, המגלמת בחובה הן עילות המצויות בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, והן עילות אשר אינן בגדר סמכותו.
בפסק דין מקיף ומפורט, אשר ניתן במסגרת ע"א 2618/03 פי.או.אס (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי, פ"ד נט(3) 497, מפי כב' השופטת נאור (כתוארה דאז) ובהסכמת כב' השופטים ברק וחיות (כתוארם דאז), נקבע כי כאשר מוגש לערכאה שיפוטית, כתב תביעה הכולל בחובו הן עניינים אשר בגדר סמכותה והן עניינים אשר אינם בגדר סמכותה, אין מנוס מפיצול הדיון (להלן: "הלכת פי. או. אס").
כב' בית המשפט העליון הוסיף וקבע, כי על אף האינטרס הציבורי בריכוז תביעות, אין לקבוע כי אינטרס זה, גובר על חלוקת הסמכויות בין בתי המשפט השונים, כפי שנקבעה על ידי המחוקק, ובלשון בית המשפט:
"... יש לשאוף לריכוז הדיון, אך רק עד קו תיחום הסמכויות שקבע המחוקק. רעיון זה עובר כחוט השני בדיני איחוד ופיצול בסדר דין אזרחי ובדיני מעשה-בית-דין. הדברים נכונים באותה מידה – אם לא על דרך קל וחומר – בכל הנוגע לתביעות הכוללות עילות שבסמכות הייחודית של בית-הדין האזורי לעבודה – סמכות שמפורשת באופן דווקני – ועילות שאינן סמכותו. ריכוז הדיון אינו חזות הכול. הוא תופס מקום נכבד לצד אינטרסים אחרים...".
31. הלכת פי. או. אס אף אושרה מאוחר יותר, בפסקי דין נוספים ר' רע"א 363-08 מתן-חיים פרפרה נ' קופ"ח מאוחדת (פורסם במאגרים המשפטיים, 23.11.2009); ת.א (מרכז) 2751-09-08 אייג'ל ישראל בע"מ נ' סנדלר (פורסם במאגרים המשפטיים, 17.1.2010).
32. בהינתן האמור, והגם הרצון וההגיון לניהול הסכסוך תחת קורת גג אחת, יש להורות כי מקום בו כתב התביעה מלמד על כי הסמכות העניינית נתונה בחלקה לבית הדין האזורי לעבודה, ובחלקה לבית המשפט האזרחי, ובהעדר הסכמה ברורה אחרת של הצדדים, אין מנוס מפיצול הדיון.
מן הכלל אל הפרט:
33. בענייננו מדובר בתביעה הכוללת בחובה הן עילות המצויות תחת סמכותו הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה, והן עילות אשר הינן בסמכותו של בית המשפט המחוזי.
34. התביעה הוגשה הן כנגד המבקש (אשר שימש כשותף, דירקטור ומנכ"ל בחברה) והן כנגד המבקשת – חברת הורייזן ספנות בע"מ, חברה בבעלות והנהלת המבקש, אשר הוקמה לאחר
--- סוף עמוד 6 ---
סיום יחסי העבודה בינו לבין המשיבות ואשר בינה לבין מי מהמשיבות לא התקיימו יחסי עובד ומעביד.
35. לא מצאתי לאמץ את טענות המשיבות על פיהן התביעה אינה עוסקת ביחסי עובד ומעביד ולא הוגשה כנגד המבקש אלא אך מכח היותו בעל מניות ובהתבסס על הסכם המייסדים בלבד. טענות אלו עומדות בניגוד לחלק לא מבוטל מתוך הנקוב בכתב התביעה.
מכתב התביעה עולה, באופן ברור, כי התביעה הוגשה כנגד המבקש, הן בכובעו כעובד ומנהל בחברה והן בכובעו כדירקטור ובעל מניות, והיא מבוססת הן על הסכם ההעסקה של המבקש, והן על הסכם המייסדים.
כל זאת, ללא הבחנה מתבקשת בין מקור ההתחייבות אשר להפרתה נטען (האם מכוח הסכם ההעסקה או מכוח הסכם המייסדים) ואף תוך עירוב המעורר חוסר נוחות לעניין תפקידיו השונים של המבקש: בעל מניות, דירקטור או מנכ"ל ועובד החברה.
36. כתב התביעה כולל התייחסות רחבה מאוד והפניות לא מעטות להסכם ההעסקה של המבקש, כמפורט, בין היתר בסעיף 59 לתשובת המבקשים לתגובה.
למעשה היו אלו המשיבות אשר מצאו, פעם אחר פעם, לתאר את עבודתו של המבקש במשיבה 3, קורסים אותם עבר במסגרת עבודתו, נתונים אותם קיבל מתוקף תפקידו כעובד ולצורך ביצוע עבודתו זו, והפניות ברורות לסעיפים מתוך הסכם העסקתו של המבקש.
37. אך לצורך הדוגמא יופנה הקורא לסעיפים 57 ו- 58 לכתב התביעה.
בסעיף 57 לכתב התביעה צוינו הדברים הבאים:
"הנה כי כן, שילוב של הסכם העבודה והסכם המייסדים אינו מותיר כל ספק כי איל, בין אם בכובעו כבעל מניות ובין אם כעובד, היה מנוע מלבצע כל פעולה אשר יש בה כדי לעשות שימוש בסודות מסחריים של הקבוצה לענייניו האישיים, בוודאי במטרה להתחרות בקבוצה, אם במישרין ואם בעקיפין".
ובסעיף 58 לכתב התביעה נכתב:
"חשוב להבין כי הסכם המייסדים לא איין ולא התכוון לאיין, את הסכם העבודה ואת המחוייבויות להם התחייב איל במסגרתו. והרי, כל אחד מבין השותפים היה גם מנהל באחת החברות, הסכם המייסדים נועד על מנת לעגן את החזון כבסיס לאותו שיתוף פעולה בין כולם, על כל הנובע מכך". (ההדגשות לא במקור – ה.ס.).