ג. סעיף 14 לחוק קובע איסור לעשות "שימוש" בעדות שנמסרה לפני ועדת חקירה – או לפני מי שהוטל עליו לאסוף חומר, כאמור בסעיף 13 לחוק – כ"ראיה" בהליך משפטי ("חוץ ממשפט פלילי בשל מסירת אותה עדות"); ובדרך זו מוענקת לעד המשיב במהלך עדות תשובות מפלילות, הגנה מפני עשיית שימוש בתשובות אלו כראיה לחובתו בהליך משפטי מאוחר. בעת חקיקתו של סעיף 14 טרם נחקק סעיף 10א לפקודה, ועל-כן קרוב לוודאי שבשעתו התכוון המחוקק לקבוע אך ורק "חיסיון" אישי לעד עצמו. ברם, משנחקק סעיף 10א הנ"ל, נראה כי לנוכח לשונו הכללית של סעיף 14, תהווה הוראתו מחסום גם מפני עשיית שימוש ב"עדות" – בתור שכזאת – כראיה לחובתם של אחרים.
ד. (1) בהתאם להוראות סעיף 14 לחוק, עדות כאמור "לא תשמש ראיה בהליך משפטי", "חוץ ממשפט פלילי בשל מסירת אותה עדות" (ההדגשה שלי – י' ק') הלשון הגורפת – והבלתי מסויגת על פניה – של ההוראה שימשה בסיס לטענת ההגנה, שאין לעשות בעדות כאמור שימוש כלשהו בקשר להליך משפטי; למושג "שימוש" כאן ניתנת משמעות רחבה ומקיפה ביותר, המגעת כדי איסור של "התייחסות" כלשהי לעדות כאמור, הן בשלבים הקודמים להליך משפטי מאוחר והן במהלכו של הליך כזה.
(2) משמעות רחבה ומקיפה כזו לדיבור "לא תשמש ראיה" (ההדגשה שלי – י' ק') אינה מקובלת עליי: אין היא מתחייבת מתכלית חקיקתו של סעיף 14 הנ"ל, ותוצאתה הינה בלתי סבירה לחלוטין. תכלית ההוראה שבסעיף 14 לחוק היא להניח את דעתו של העד, שאין הוא עומד בסיכון שעדותו – בתור שכזו – תשמש "ראיה" לחובתו בהליך משפטי כלשהו; ואפשר – וכאמור, אין אני קובע מסמרות בהקשר זה – גם לא לחובתו של אחר. הסיכון שסעיף 14 הנ"ל בא להתגבר עליו ולסלקו הוא שימוש בעדות גופה כ"ראיה", לאמור: בדרך של הצגתה בהליך משפטי מאוחר כאמצעי להוכחת אמיתות תוכנה, או כאמצעי לפגיעה במהימנותו של העד. אין שום הצדקה לזניחת המגבלה שיוצרת התיבה "ראיה" ולקביעה כי האיסור חל על כל "שימוש" מכל סוג שהוא ולכל תכלית שהיא.
(3) ולא נעלם ממני, כי צמצום איסור השימוש בעדות לשימוש ישיר כ"ראיה" מביא לכך שניתן לעשות בעדות שימוש "עקיף" ולפתח על-פיה חקירה שתביא לאיסוף ראיות אחרות שתספקנה לאישומו ולהרשעתו של העד – או של אחר – מ"כוח" העובדות שהוא עצמו חשף בעדותו לפני ועדת החקירה. אכן, אפשרות זו נוטלת מידה לא מבוטלת מכוחו של סעיף 14 ל"עודד" עד להפליל את עצמו אך אנוכי לא מצאתי בלשון הסעיף כוונה להעניק לעד חיסיון מפני העמדה לדין בשל עובדות מפלילות שהוא חושף בעדותו, אלא אך תריס מפני שימוש בעדות המכלילה גופה כ"ראיה" לחובתו.
במצב דברים זה, אין מניעה לכך שעדות כאמור תשמש את הגוף המנהל חקירה (המשטרה) לחובתו של חשוד (לרבות ה"עד") על בסיס החומר שאספה ועדת חקירה, כפי
--- סוף עמוד 466 ---
= 466 =
שאין גם כל מניעה שייעשה שימוש בעדות כזו לצורכי הכנת חקירתו של עד במסגרתו של הליך משפטי כלשהו; ובלבד שהעדות האמורה – היא גופה – לא תשמש "אמצעי הוכחה" בהליך משפטי, אם להוכחת תוכנה ואם לתמיכה או לפגיעה במהימנותו של עד.
(4) סיכומם של דברים: סעיף 14 הנ"ל, על-פי לשונו, נועד ל"עבות" את הזכות לחיסיון מפני הפללה עצמית, במובן זה שעד המתייצב לפני הוועדה אינו צריך "לעמוד על המשמר" על-מנת ליהנות מן הזכות האמורה, משום שהחוק מעניק לו את ה"חיסיון" ללא צורך בדרישה מצדו. לכאורה נראה, כי לאחר חקיקתו של סעיף 10א לפקודה, פוטרת ההוראה שבסעיף 14 הנ"ל את העד מן ה"דאגה" שמא עדותו – היא גופה – תשמש "ראיה" לחובתו של אדם אחר. סעיף 14 לא נועד לחסום את הדרך מפני עשיית שימוש כלשהו ב"עדות" כאמור, אלא אך ורק לפני עשיית שימוש בהכ"ראיה" במשמעות הנ"ל.
(5) משמעות הפרשנות המוצעת על-ידי הסניגורים להוראותיו של סעיף 14 הנ"ל היא, הטלת איסור מוחלט על "קיום מגע" עם עדות שנמסרה במהלך פעילותה של ועדת חקירה – ועל אחת כמה וכמה על "התייחסות" לעדות כזו – בהקשר לקיומו של הליך משפטי מאוחר, באופן שחקירה בעקבות דו"ח הוועדה חייבת להתקיים כאילו ועדת החקירה לא התקיימה כלל. כאמור, פרשנות כזו משמעותה, בין היתר, הבטחה לעד שעדותו לא תוכל לשמש בסיס לפתיחה בחקירה עצמאית מאוחרת, ובתור שכזו הריהי שקולה – כמעט – להבטחה שהעד, או אדם אחר, לא יועמדו לדין בעבירות המתגלות מן העדות. למשמעות רחבה, מקיפה ומרחיקה לכת כזו אין אחיזה בלשון הסעיף, ואין היא מתיישבת עם התפיסה הבסיסית, שלפיה משמשים מימצאי ועדת החקירה בסיס לקיום הליכים משפטיים פליליים מאוחרים. תפיסה בסיסית זו באה לכלל ביטוי בהוראות המקנות זכות "שימוע" לאלה העומדים בסיכון שמימצאי הוועדה יהיו לחובתם; ואין טעם בקביעת שימוע כאמור, אם קיים איסור כולל של התייחסות לחומר שאספה ועדת החקירה, בקשר לקיומו של הליך מאוחר על-פי מימצאיה. המשמעות המוצעת על-ידי הסניגורים הולמת מצב דברים שבו ההליכים המתקיימים לפני ועדת החקירה באים "במקום" הליכים משפטיים פליליים, ודו"ח הוועדה מהווה "פסק-דין" החוסם את הדרך מפני דיון נוסף בערכאה כלשהי בנושא מן הנושאים שנחקרו על-ידי הוועדה. חוק ועדות חקירה בארצנו אינו מקים מצב דברים כזה, אדרבא, הוא מכשיר את הקרקע לקיומם של הליכים פליליים מאוחרים על-פי מימצאיה של ועדת החקירה.
(6) בכך נשמט הבסיס מתחת להשגות הסניגורים כנגד ה"שימוש" שנעשה בעדויות שנאספו במסגרת הליכי החקירה המשטרתית, לצורכי הכנת כתב האישום וקיום ההליכים הפליליים בתיק זה; ובכך תשובה לטענה בדבר פסלות ההליכים שקוימו בתיק זה, בשל "חילחול" העדויות שנאספו על-ידי הוועדה אל מערכת הראיות שהובאו מטעם התביעה במסגרתם של הליכים אלה.
4. טענות מקדמיות: "מעורבות הרשות" – הגנה מן הצדק כאמור, אנוכי מצטרף לעמדתו של חברי הנכבד, השופט ד' לוין, כי דין כל הטענות
--- סוף עמוד 467 ---
= 467 =
המקדמיות שהעלו באי-כוח המערערים להידחות. יחד עם זאת, אני מבקש להוסיף מספר הערות משלי כדלקמן:
א. עיקרן של כל הטענות המקדמיות נעוץ – בסופו של דבר – ב"מעורבות הרשות" באחריות להמשכת פעילות הוויסות של מניות הבנקים בתקופה נושא כתב האישום.
הטענה היא, כי ה"מעורבות" האמורה חוסמת את הדרך לפני העמד המערערים לדין פלילי בשל עבירות שנעברו על רקע אותה "מעורבות" ומכוחה, ובין היתר מכוח:
מניעות, השתק פלילי, סיכון כפול, נגישה (OPPRESSION) והגנה מן הצדק.
לשיטתי, אין מקום לדבר בהקשר הנדון כאן אלא ב"מניעות מן הצדק", ונקיטת המושגים האחרים מוציאה אותם מהקשרם הטבעי: ה"השתק" וה"סיכון הכפול" נגזרים מתורת מעשה בית-דין ונעוצים בקיומו של הליך שיפוטי קודם, והדיון לפני ועדת החקירה אינו כזה לעניינם של מושגים אלה; ובעיקרון – הוא הדין ב"נגישה" המבטאת מאמץ חוזר ונשנה של הרשות להביא לכלל הרשעה באותו עניין גופו.
כאמור, לשיטתי, הטענה האמיתית שעלינו להכריע בה היא טענת ה"מניעות מן הצדק" – או "ההגנה מן הצדק" כפי שכונתה בפי הסניגורים – הנעוצה ב"התנהגות בלתי נסבלת" של הרשות. טענה זו, שקבלתה מביאה לביטול כתב האישום, יונקת את כוחה מ"חוסר הגינות" קיצוני של הרשות, המעודדת את הפרט לבצע עבירה, ולאחר מכן מעמידה אותו לדין בגינה; ואילו היא עצמה מסתתרת מאחורי הקלעים ורוחצת בניקיון-כפיה. התנהגות נלוזה כזו מצד הרשות מקימה – על-פי הטענה – "מניעות שלטונית" מכוח הצדק, החוסמת לפני הרשות את הדרך להעמדת הפרט, קורבן העידוד מצדה, לדין.
"חוסר הגינות" כזה עומד בבסיס תורת המילכוד (TNEMPARTNE), הנוהגת בארצות- הברית, ולפיה מי שמבצע עבירה מכוחה של "הדחה" מצד סוכני הרשות – אינו נושא באחריות פלילית להתנהגותו; וזאת – משום שחלקה של הרשות המדיחה באחריות לביצועה של העבירה "מאפיל" על חלקו של המודח, שהתפתה לבצע עבירה שלא התכוון לבצע מיוזמתו. טענת הסניגוריה בקשר ל"מניעות שלטונית" כ"הגנה מן הצדק" עומדת על קרקע זהה: משמעותה של הטענה היא, שהתנהגות הרשות בכל הקשור להמשך ויסות המניות הבנקאיות בתקופה הרלוואנטית לאישום, שקולה כנגד "הדחה" במשמעות האמורה; וזו שוללת מהרשות "המדיחה" את הסמכות "המוסרית" להעמיד את המערערים – "המודחים" בפועל – לדין פלילי בשל אותה פעילות, שאלמלא ה"הדחה" אפשר שלא הייתה מתבצעת.
הסניגורים הוסיפו וגייסו לתמיכה בעמדתם בהקשר זה את העקרונות הכלליים של הבטחת "משפט הוגן" ו"הליך ראוי". הטענה היא, שלאחר קיומם של ההליכים בוועדת החקירה ובהתחשב בדו"ח הקשה שפירסמה הוועדה, שוב לא ניתן להבטיח את שמירתם של העקרונות האמורים בהליך פלילי מאוחר. במצב דברים זה, העמדת המערערים לדין הינה "בלתי הוגנת" באורח קיצוני, לא רק בשל "הדחה" כאמור, אלא גם משום שנשללו מהם
--- סוף עמוד 468 ---
= 468 =
מלכתחילה זכויותיהם הבסיסיות למשפט הוגן; וזאת משום שנקודת המוצא והבסיס לקיומם של ההליכים הפליליים נעוצים במימצאי ועדת החקירה.
התשובה לטענה זו היא, כי – כפי שכבר נאמר – הדין אצלנו לא זו בלבד שאינו אוסר על קיומם של הליכים פליליים בעקבות חקירה בוועדת חקירה, אלא אף קובע סדרי "שימוע" לאלה העלולים להיפגע מן החקירה או מתוצאותיה, אם במישרין מדו"ח הוועדה ואם בעקיפין במסגרתם של הליכים משפטיים שייפתחו בעקבות מימצאי הוועדה.
ב. סיכומם של דברים, הסוגיה העומדת לבירור ולהכרעה היא: השלכתה של "מעורבות השלטון" באחריות לביצועה של עבירה, לעניין העמדת הפרט – "העבריין" מכוח המעורבות האמורה – לדין פלילי, בגינה של אותה עבירה. ה"מניעות" הנטענת על-ידי הסניגורים כלפי הרשות, נעוצה בהתנהגותן ה"מעודדת" של הרשויות הנוגעות בדבר: שר האוצר, נגיד בנק ישראל, המפקח על הבנקים והרשות לניירות ערך. לא התנהגות "יוזמת", לא התנהגות "מדיחה" ואף לא התנהגות של "שותף" על-פי אמות המידה של הדין הפלילי; אלא התנהגות ש"איפשרה" את ביצוע העבירה – או, לפחות, "הקלה" מאוד על ביצועה – על-ידי "השלמה", "עידוד" ו"הבטחת עזרה במצוקה".
והכול – כאשר הרשות האמורות מופקדות מכוח הדין על מניעת הפעילות שעם קיומה "השלימו" כאמור.
טענה מקדמית של "מניעות שלטונית" הנעוצה ב"חוסר הגינות" של הרשות – כאשר זו באה לכלל ביטוי ב"השלמה" וב"חוסר מעש" במקום שנדרשו נחישות ותקיפות – אינה רשומה בספר החוקים שלנו; ואנו מתבקשים לקבוע אותה מכוחה של הלכה פסוקה כנטועה בסמכותו הטבועה של בית-המשפט, אשר לא ייתן ידו להעמדה לדין בנסיבות כאלה מטעמים של "צדק".
ג. כשלעצמי, לא מצאתי הצדקה להכריע במקרה הנוכחי בשאלה העקרונית בדבר עצם קיומה של "סמכות טבועה" להורות על ביטולו של כתב-אישום מטעמי "מניעות שלטונית", הנעוצה בהתנהגות "בלתי נסבלת" של הרשות. וזאת, משום שגם אילו קבעתי כי אכן קיימת סמכות כאמור, לא הייתי מוצא, בנסיבות המקרה שלפנינו, בסיס נאות ליישומה.
"התנהגות בלתי נסבלת" של הרשות – ועמדת הסניגורים שכך יש להתייחס אל התנהגות הרשויות בהקשר זה מקובלת עליי – אינה מצדיקה כשלעצמה, מכאנית, מתן פרס לפרט העבריין בדרך של פטור מאחריות פלילית למעשה עבירה שביצע ב"חסותה" של אותה התנהגות. לשיטתי, תנאי מוקדם להענקת "פטור מן הצדק" מאחריות פלילית בשל "התנהגות בלתי נסבלת" – או "נלוזה" – של השלטון הוא, שהשלטון הוא היוזם והמדיח של מעשה העבירה, ואילו הפרט, מבצע העבירה בפועל, לא היה מבצע את העבירה אלמלא יוזמת השלטון, אלא הוא אך נגרר אחריו ולמעשה משמש לו "אמצעי" לביצועה. "הצטרפותו" של השלטון לביצועה של עבירה על-ידי הפרט, "אי-מניעת" ביצועה של העבירה מצדו של השלטון ואפילו "עידוד" ומתן "סיוע" ו"חסות" להמשכת
--- סוף עמוד 469 ---
= 469 =
הביצוע – כל אלה באים בחשבון כגורמים מקלים לעניין העונש, אך לא כשיקולים המעניקים פטור מאחריות פלילית.
הכלל הוא כי "אדם בעוונו יישפט". המערערים הם שיזמו את הוויסות; ומשעמדו, ממועד מסוים, על משמעותו ועל השלכותיו הפסולות, הייתה זו חובתם "לצאת" ממנו.
העובדה שרשויות המדינה המופקדות על הנושא גילו "אוזלת יד", "חוסר אונים" ו"אובדן עשתונות" – והמתינו לנס משמים במקום לעשות מעשה שמחובתם היה לעשותו – אינה מצדיקה מתן פטור לאחראים להמשך קיומו של הוויסות בידיעת תוצאותיו.
5. גזר הדין: הערות
כפי שכבר נאמר, בנסיבות המקרה שלפנינו, מקומה של "מעורבות הרשות", במקרה דנן, הינו במסגרת השיקולים שיש ליתן עליהם את הדעת בבואנו לגזור את דינם של המערערים. מרגע שהמערערים עמדו על התוצאות הרות האסון הכרוכות בהכרח בהמשך פעילות הוויסות של המניות הבנקאיות, הם שיתפו במידע זה את כל רשויות השלטון הנוגעות בדבר. המשך הוויסות – לרבות המשך הנפקת מניות בנקאיות "מווסתות" – ממועד זה ואילך, נעשה "על דעת" הרשויות האמורות וב"חסותן". הרשויות, כך נראה, נרתעו מלנקוט צעדים קיצוניים של הפסקת הוויסות לאלתר והקדישו את עיקר מאמציהן בחיפוש דרכים "להקטנת הנזק", בעומדן חסרות אונים וחסרות מעש כנגד המשך תנופת הוויסות. בכך הפכו הרשויות את עצמן ל"שותפות" לאחריות להמשכה של פעילות הוויסות ולתוצאות הקשות שנגרמו עם הפסקתו.
מן החומר שנפרס לפנינו מסתבר כי הרשויות לא נקטו כל פעולה לפירוק "פצצת" הוויסות ולמניעת הפצה נוספת של מניות "מווסתות"; והלכה למעשה, שותקו הרשויות מאימת האסון המתקרב ובא ולא נעשה מצדן דבר ממשי כלשהו – פרט לדיונים עקרים – עד שכלו כל הקצים, ביום 6.10.83. מבין השיטין חזרה ונשנתה הטענה, כי הבנקים היו "חזקים" מן הרשויות השלטוניות שנועדו לפקח על פעילותם; כי למעשה המדינה הייתה זקוקה לבנקים יותר מאשר האחרונים נזקקו למדינה; וכי במידה לא מבוטלת, הייתה המדינה "תלויה" בבנקאים. טענות מסוג זה הן "בלתי נסבלות" ומוטב היה להן אלמלא נשמעו; ומשנשמעו – אין בהן אלא "הודאה" של הרשויות בדבר אי-מילוי חובתן. כאמור, ה"מחדל" של רשויות השלטון אינו מגיע כדי אותה "התנהגות נלוזה", שבכוחה לפטור את המערערים מן האחריות לפעילות הוויסות בתקופה נושא כתב האישום. ברם, בבואנו לדון בעונש הראוי למערערים, אין בעובדה שהרשויות לא נמצאו "שותפים לעבירה", כדי לפטור אותן גם מן "השותפות עונש", מכוח היותן "שושבינים" של האסון. "שותפות" זו חייבת לבוא לכלל ביטוי – מודגש – במידת העונש שעל המערערים לשאת בו; ובהקשר זה יש לראות את הרשויות כניצבות יחד עם המערערים על ספסל הנאשמים.