המניה הבנקאית ה"מווסתת" נראתה בתקופה הממושכת שקדמה למועד ההתפכחות, מכשיר כלכלי חיובי שהיטיב עם כולם: עם הבנקים מכאן ועם ציבור רוכשי המניות מכאן. אין מקום להשוואה בין מעשי המעילה בכספי המפקידים, שהביאו בשעתו לחקיקתם של
--- סוף עמוד 470 ---
= 470 =
הסעיפים 14ב לפקודת הבנקאות ו-424 לחוק העונשין, לבין הנפקת המניה המווסתת במרבית ימי חייה. הבנקאים יצאו לדרך בלי שהם – ומה שחשוב לא פחות: הרשויות המפקחות על הפעילות הבנקאית – צפו את אחריתה; ומותר להניח כי אילו פעלו רשויות השלטון הנוגעות בדבר כפי שצריכות היו לפעול, מידת הנזק שגרמה שנגרמה לציבור הייתה שונה מזו שהתרחשה למעשה.
ועדת החקירה לא חסכה שבטה מן המערערים, והעונש שנגזר עליהם בעקבות הרשעתם בתיק זה היתוסף לזה שכבר הושת עליהם על-ידי הוועדה: הם הוקעו ונכבלו אל עמוד הקלון הציבורי, מפעלי חייהם התמוטטו וקרסו, שמם היה לדיראון והם הורחקו מכל פעילות בנקאית בנוסף לקנסות לא מבוטלים שהושתו עליהם. חומרתה ופסלותה של התנהגותם של המערערים הייתה לשם דבר, ואין מקום לנקיטת אמצעים עונשיים על-מנת להרתיעם או להרתיע אחרים מלילך בדרכיהם. במצב דברים זה – כאשר הם לבדם נושאים במלוא האחריות ל"אסון" – אין הצדקה להטיל על המערערים עונשי מאסר לריצוי בפועל.
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
פתח דבר
1. בחוות-דעתו המרשימה של חברי, השופט ד' לוין, פרס הוא יריעה רחבה של השתלשלות האירועים שהביאה ללידתו, להתעצמותו ולסיומו של משבר המניות הבנקאיות, ולהגשת כתבי-אישום נגד המערערים. כמו כן ניתח הוא ניתוח מקיף ומעמיק את כל הסוגיות העובדתיות והמשפטיות העולות בתיק סבוך ורב היקף זה. אף שתמימת דעים אני עם חברי בקביעותיו ובמסקנותיו במרבית הסוגיות הנדונות בחוות-דעתו, הן לעניין ההרשעה בדין באותן עבירות שמצא להרשיע בהן את המערערים, הן בעניין זיכויו של רואה החשבון בבלי מהעבירות שבהן הורשע והן בעניין ההקלה בעונש, לא אוכל להסכים לזיכוים של המערערים מעבירה לפי סעיף 14ב(א) לפקודת הבנקאות. לשיטתי, יש להשאיר על-כנה הרשעה זו ביחס לכל המערערים שהורשעו בה על-ידי בית-המשפט קמא (שייקראו להלן – המערערים). בהמשך, אשתדל להבהיר ולבסס עמדתי.
משבר הוויסות
2. משבר המניות הבנקאיות, שספחיו מהדהדים באוזנינו עד עצם היום הזה, הינו מן החמורים, אם לא החמור במשברים שפקדו את מערכת הבנקאות בישראל. במסגרת פעילות המוכרת כ"וויסות מניות" גרמו המערערים במהלך שנות השבעים ועד לאוקטובר 1983 לעלייה מתמשכת בשערי מניותיהם. השגת אותה תשואה חיובית מתמשכת של מניותיהם נעשתה בשני אופנים: הראשון, התערבות במכאניזם של הביקוש וההיצע של מניותיהם בדרך שיצרה עודפי ביקוש מלאכותיים. עודפים אלו הניבו תשואות ריאליות חיוביות גבוהות. השני, שימוש מתוחכם ואגרסיבי במנגנון משומן של מערכת ייעוץ ההשקעות ושיווק מניות שפעלה בסניפיהם השונים. פעילות זו נטעה בציבור המשקיעים הרחב תחושה כי אותה מדיניות תשואה חיובית תימשך לאורך זמן (אם כי לא קצוב).
תחושה זו יצרה ביקושים למניות הבנקאיות, ואותם ביקושים הבטיחו תשואות חיוביו מתמשכות. ככל שנמשכה פעילות הוויסות, כן התרחב הנתק שנוצר בין ערכן הריאלי של
--- סוף עמוד 471 ---
= 471 =
המניות לבין ערך השוק שלהן (להלן – הנתק). פעילות הוויסות הייתה תלויה ביכולת הבנקים לקלוט, במימון עצמי, עודפי היצע של מניותיהם, כאשר הם נוצרו. אולם לא לעולם חוסן, ובאוקטובר 1983 התפוצץ "בלון הוויסות". היטיב לתאר זאת המשנה לנשיא (כתוארו אז) השופט ברק:
"ביום 6.10.83 פרץ המשבר. בבורסה לניירות ערך בתל-אביב-יפו גברו ההיצעים מצד המשקיעים. הם ביקשו למכור מניות בנקאיות שבהחזקתם. לבנקים לא היו מקורות כספיים מספיקים לקלוט את כל המניות. המניות הבנקאיות היו לפני התמוטטות. משבר חמור איים על מערכת הבנקאות. ציבור המשקיעים עמד להיפגע קשות. הבורסה לניירות ערך נסגרה. המסחר בה הופסק. הממשלה התערבה. גובש הסדר בין הממשלה לבין הבנקים, הממשלה (בשם המדינה) נטלה על עצמה התחייבות לפדות את המניות, במועדים שונים, על-פי ערכן ערב סגירת הבורסה. בכך היא הבטיחה את ערכן של המניות הבנקאיות. ערכה של התחייבות זו מגיע ל-6.9 מיליארד דולר. זהו מחיר כבד. הוא מעיק על הממשלה ועל הציבור. כיצד קרה הדבר? מי אחראי לכך? מהם הלקחים שיש ללמוד מהאירועים? (עניין גנור [1], עמ' 492).
הדיון
3. דיוני יתמקד באישום הראשון, שהוא לב לבו של ההליך הפלילי הנדון, ועניינו בעבירה לפי סעיף 14ב(א) לפקודת הבנקאות (להלן – הפקודה) הקובע לאמור:
"חבר דירקטוריון או מנהל עסקים של בנק אשר ביודעין עשה בעסקי הבנק בדרך שפגעה ביכלתו לקיים את התחייבויותיו, דינו – מאסר ארבע שנים או קנס של 100,000 לירות" (ההדגשות שלי – ט' ש' כ').
טיפולי בסעיף זה מתפצל לניתוח פרשני של הוראותיו על רכיביו העובדתיים והנפשיים ויישום ניתוח פרשני זה על עובדות המקרה, תוך הסקת מסקנות בדבר אשמם של המערערים.
פרשנות
4. המחלוקת הפרשנית החריפה שניטשה בין באי-כוחם של המערערים ופרקליטי המשיבה ממחישה את הקושי והחשיבות המלווים את מלאכת הפרשנות הניצבת לפנינו.
הפסיקה לעניין סעיף זה דלילה היא (ברצוני לקוות שהדבר נובע מאי-נפיצותה של העבירה). גם עריכת מחקר השוואתי קשה היא בהיעדר סעיף מקביל בחקיקה האנגלו-אמריקנית. עם זאת, אין אנו מצויים בחלל משפטי ריק, ובידינו כלים למכביר להיעזר בהם במלאכת הפרשנות, ביניהם כללי הפרשנות, ההיסטוריה החקיקתית, תכלית דבר החקיקה ונורמות חברתיות ומשפטיות שדבר החקיקה בא להגשים.
5. נקראנו על-ידי הסניגוריה המלומדת לפרש את הסעיף בדווקנות ובצמצום תוך
--- סוף עמוד 472 ---
= 472 =
נטייה לפרש כל אי-בהירות לטובת המערערים. קריאה זו נדחית על-ידיי. שיטתנו המשפטית אימצה את הפרשנות התכליתית:
"מבין המשמעויות (הלשוניות) השונות שהטקסט החקיקתי סובל (כיצירה לשונית) יש המשמעויות (הלשוניות) השונות שהטקסט החקיקתי סובל (כיצירה לשונית) יש לבחור באותה משמעות (משפטית) המגשימה את התכלית המונחת ביסוד הטקסט החקיקתי. אם מספר משמעויות (לשוניות) מגשימות את תכליתו של הטקסט החקיקתי, יש לבחור באותה משמעות אשר יותר מכל משמעות אחרת מגשימה באופן המלא ביותר את תכליתה של החקיקה" (פרופ' ברק, בספרו הנ"ל, כרך ב, בעמ' 85).
ראה גם: ע"א 481/73 רוזנברג, מנהל עזבון אלזה ברגמן נ' שטסל [66], בעמ' 516; ע"א 176/84 ברקסון (הרץ) ואח' נ' מנהל מס שבח מקרקעין [67], בעמ' 593. הפרשנות התכליתית נקוטה לגבי כל דבר חקיקה, כולל בתחום הפלילי:
"ניתן לטעון, כי עניין לנו בהוראה פלילית, וכי יש לפרשה על דרך הצמצום... אין בידי לקבל קו מחשבה זה. חוק פלילי, כמו כל חוק אחר, אין לפרשו לא על דרך הצמצום ולא על דרך ההרחבה, אלא על דרך מתן משמעות הגיונית וטבעית ללשון החוק כדי להגשים את מטרת החקיקה. מלותיו של החוק אינם מבצרים, שיש לכבשם בעזרת מילונים, אלא עטיפה לרעיון חי, המשתנה על-פי נסיבות הזמן והמקום, לשם הגשמת מטרתו הבסיסית של החוק. בעניין שלנו, מטרה בסיסית זו היא לשמור על המשמורת ולמנוע כל השתחררות מכבליה" (ע"פ 787/79, 881 מזרחי נ' מדינת ישראל וערעור שכנגד [68], בעמ' 427).
ראה גם י' לוי ו-א' לדרמן, עיקרים באחריות פלילית (רמות, תשמ"א) 77).
6. מקובל עליי, כי על הדין הפלילי המכתים התנהגותו של אדם בכתם של אי-חוקיות שעונש בצדה, להיות בהיר וברור. מקובלת עליי עמדתם של הסניגורים המלומדים, שלפיה יש להימנע מקרימינליזציה של החיים וכי יש לשאוף שיחסים בין בני-אדם בינם לבין עצמם ובינם לבין הרשויות יוסדרו על-ידי נורמות אזרחיות ומינהליות, באופן שלא יהיה תלוי מעל מעשיהם ענן מאיים של חטא ועונש. אולם מה נעשה ושאיפה לחוד ומציאות לחוד. כאשר ניצבים אנו אל מול מעשים של פגיעה בגוף או ברכוש, הכול מסכימים שיש לראות בהם עבירות שענישה בצדן, באשר אין חברה אנושית מתוקנת יכולה להתקיים בלי לנקוט סנקציות עונשיות כנגד אלה הפוגעים בציפור הנפש של תפיסתנו הערכית והמוסרית ומסכנים את שלומנו ואת ביטחוננו האישי. אלא שלא כל המעשים נמצאים במרכז הגרעין הקשה של העבריינות. החיים אינם צבועים בשחור-לבן וכך גם החוקים המסדירים אותם. לא רק מעשים הנוגדים ערכי מוסר בסיסיים, שפגיעתם המיידית קשה, בולטת ושקופה ראויים לסנקציות פליליות.
גם מעשים מתוחכמים, הנעשים על-ידי הפרט בתחומי חברה וכלכלה, פגיעתם עלולה להיות קשה למשק ולאדם הפרטי. ככל שהמעשים מתוחכמים יותר, מקצועיים יותר ונעשים בידי אנשים או גופים
--- סוף עמוד 473 ---
= 473 =
בעלי כוח ושליטה, כך גם אמצעי הריסון, המניעה וההרתעה על-ידי החוק צריכים להיות מתוחכמים ורגישים יותר לאינטרסים של הפרט והחברה הראויים להגנה. עם מעשים אלה נמנות העבירות הכלכליות למיניהן.
סיווגן של עבירות
7. מרבית שיטות המשפט ושיטתנו בתוכן מסווגות את העבירות הפליליות לסוגים, המאפשרים התחקות אחר מרכיביהן על-פי תכליתן.
"הסיווג הוא פועל-יוצא של התפלגות התופעה העברינית לעבירות בעלות אוביקט פיסי – מוחשי שמגלם בו באורח קונקרטי את הערך החברתי המוגן על-ידי איסור העבירה, ולעבירות שאינן בעלות אוביקט כאמור" (ראו פלר, בספרו הנ"ל, כרך ג, בעמ' 249).
יש הגורסים כי במובן העיוני הרחב ניתן לראות בכל עבירה עברת תוצאה, שכן כל תופעה עבריינית גורמת לנזק בפגיעתה בתחושת הביטחון של הציבור שהוא למעשה האינטרס המוגן הכללי (ראו פלר, שם, בעמ' 249). אחרים סבורים כי ראוי שהאחריות הפלילית תוכרע בתוך התעלמות מתוצאות העבירה והתרכזות בבחינת ההתנהגות האסורה (ראה גם לוי ולדרמן, בספרם הנ"ל, בעמ' 211).
8. המשפט האנגלו-אמריקני קובע את סיווג העבירות על-פי אמת מידה נורמאטיבית. העבירות נתפסות כמידרג של התנהגויות. גם שם מתייחסים מלומדים לשני סוגים: עבירות הדורשות תוצאה כדי להשתכלל וכאלה שדי בהתנהגות האסורה כדי לשכללן. המלומד SALMOND אומר, כי מתוך שורה אינסופית של נסיבות ושרשרת אינסופית של תוצאות, החוק בורר את אלה הרלוואנטיות ליצירת עבירות. אלה מחולקות לעבירות תוצאה ולעבירות התנהגות:
LAGEL WRONGS ARE OF TWO KINDS. THE FIRST ONE CONSISTS OF..." HOSE IN WHICH THE ACT IS WRONGFUL ONLY BY REASON OF ACCOMPLISHED HARM WHICH IN FACT ENSUES FROM IT. THE SECOND CONSISTS OF THOSE IN WHICH THE ACT IS WRONGFUL BY REASON OF ITS MISCHIEVIOUS TENDENCIES, AS RECOGNISED BY THE LAW, IRRESPECTIVE OF THE ACTUAL ISSUE" (J. SALMOND .;ON JURISPRUDENC (LONDON, 11TH ED., BY G. WILLIAMS, 1957) 403, (ההדגשות שלי – ט' ש' כ')
המלומד הסקוטי G. H. GORDON מבחין אף הוא בין עבירות תוצאה ((RESULT-CRIME לבין עבירות התנהגות (CONDUCT-CRIME), וזאת על-פי סיווגו של מרכיב בעבירה, כנסיבה או כתוצאה ,G. H. GORDON,THE CRIMINAL LAW OF SCOTLAND (EDINBURGH 61 (1967 המלומד WILLIAMS גורס כי יש לשים את הדגש, בכל העבירות, על ההתנהגות ולא על התוצאה .(G. WILLIAMS, "THE PROBLEM OF RECKLESS ATTEMPTS" [1983] CRIM. L (REV. 365, 368
--- סוף עמוד 474 ---
= 474 =
גישה זו זכתה לביקורת מצד המלומדים SMITH & HOGAN, אף שגם הם מסווגים את העבירות לעבירות תוצאה ולעבירות התנהגות (J.SMITH & B. HOGAN, CRIMINAL LAW LONDON, EDINBURGH, DUBLIN, 7TH ED., 1992) 30)).
על-אף השוני בנקודת המוצא ובהדגשים, ניתן לומר, כי בשיטה האנגלו-אמריקנית ובשיטתנו אנו מסווגות העבירות – מבחינת התפיסה הנורמאטיבית הגלומה בהן – כעבירות תוצאה ובעבירות התנהגות.
עבירת תוצאה
9. עבירה תוצאה היא עבירה המותנית ברכיב התוצאתי המתבטא בפגיעה בקיומו, בשלמותו ובתקינותו או באיכותו של האובייקט הפיזי נושא העבירה, וכן בפגיעה בעלת זיקה סיבתית לרכיב ההתנהגותי של היסוד העובדתי שבה. עבירות התוצאה מתחלקות לשתי תת-קבוצות: עבירות תוצאה בפועל, שבהן נדרשת פגיעה בפועל המתממשת במציאות הלכה למעשה, ועבירות תוצאה בכוח, שבהן די בפגיעה בכוח, כלומר, פוטנציאל של פגיעה ברמה של אפשרות סבירה:
"לכל אורך הדרך דובר ב'תוצאה מזיקה', או ב'נזק שנגרם', כרכיב מרכיבי היסוד העובדתי שבעבירה תוצאתית, בלשון שנותנת ביטוי לתוצאה מזיקה בפועל בלבד. אולם, עבירה שלפי הגדרתה מותנית בתוצאה מזיקה מסויימת, אך בכוח בלבד, נמנית אף היא עם סוג העבירות התוצאתיות. שכן, כדי לייחס לאדם עבירה כזאת, אין די בהתקיימות הרכיבים הנותרים של היסוד העובדתי שבה. עדיין מתבקשת הסתברות אוביקטיבית, אמנם אפשרית בלבד, של גרימת התוצאה על-ידי הרכיב ההתנהגותי שבו מותנית העבירה; בלי זאת, אין העבירה מתגבשת. כלומר, עבירה תוצאתית, גם עבירה מותנית בתוצאה מזיקה בכוח במשמע...
לסיכום, גם תוצאה בפועל וגם תוצאה בכוח עשויות לאפיין עבירה תוצאתית;
ראשית כול, משום שבזו וגם בזו מותנית, לפי הענין, העבירה; שנית, משום שזו וגם זו מותנות, כמקור, ברכיב ההתנהגותי של היסוד העובדתי שבעבירה;
שלישית, משום שהעבירה עצמה מותנית בתוצאה הנקובה בהגדרתה, בין שהיא צריכה להיות אפקטיבית ובין כשדי בהיותה פוטנציאלית, לפי הענין. שאם לא כן, אין העבירה מתגבשת. עבירה תוצאתית היא אפוא, עבירה מותנית, לפי הגדרתה הנורמאטיבית, בפגיעה, בפועל או בכוח לפי הענין, באוביקט הפיסי שלה, על קיומו, שלמותו, תקינותו או איכותו, שגרמה או עלולה היתה להיגרם, לפי אותו ענין, על-ידי ההתנהגות המהווה את הרכיב ההתנהגותי של היסוד העובדתי שבאותה עבירה" (פלר, בספרו הנ"ל, כרך ג, בעמ' 251).
בסכמם את הגישה האנגלו-אמריקנית אומרים לוי ולדרמן, בספרם הנ"ל, בעמ' 210:
"...סמוי מעט האינטרס המוגן, אך עצם קיומו אינו מוטל בספק. באלה נזעק
--- סוף עמוד 475 ---
= 475 =
המחוקק משום קירבתה בכוח של ההתנהגות האסורה לגרימת פגיעה עצמאית ונפרדת ממנה. בעדות שקר טמון זרע הפגיעה בהליך השיפוטי גם אם זו לא זכתה במקרה הנדון לאימון הערכאה היושבת בדין, ונהיגה רשלנית טומנת בחובה את אפשרות גרימתה של תאונת דרכים, על מכלול הפגיעות העלול לנבוע מכך, אפילו נסתיימה הנסיעה בה עסקינן בלא פגע. למעשה האיסור מוקנה במקרים אלה, בהעדר יסוד תוצאתי נפרד, מימד מיוחד; כשחוברת לו הסכנה הפוטנציאלית הטמונה בקירבה לפגיעה ממשית, ניתן לראות במכלול תוצאה אסור בזכות עצמה".
בעבירת תוצאה דרושה הוכחה של זיקה סיבתית בין הרכיב ההתנהגותי של העבירה לבין הנזק שנגרם בפועל בעבירת תוצאה בפועל, או לנזק המסתבר בעבירת תוצאה בכוח ובעבירה של העמדה בסכנה.