אלא שקשה להשוות בין הדברים שנקבעו בפסק דינו הנ"ל של בית הדין הארצי לעניינו של התובע, אשר כפי שכבר צויין, לא התנהל כנכה ולא ביקש שום התאמות מיוחדות למצבו, מצב אשר לא מנע ממנו לבצע, את תפקידו, לאורך השנים.
הנתבעת כן היתה ערה לנושא אנשים עם מוגבלויות ולחוק ולכן פעלה לשם הכשרת ממונה בתחומיה.
כאשר גם בנקודה זו ראוי להדגיש כי נכותו של התובע, לא פעלה לרעתו ולא היותה שיקול ואף לא חלק מהשיקול של הנתבעת לפטרו.
הנתבעת, באמצעותה של גלי וגם בעזרתה של גב' שדה, עשו מאמץ לנסות ולמצוא לתובע תפקיד חלופי ובכך קיימו גם את אותו חלק בפסה"ד של ביה"ד הארצי שקבע:"נקבע בפסיקה כי מעסיק מחויב לנסות ולאתר לעובד תפקיד חלופי התואם את מגבלותיו הרפואיות, בכפוף לכך שתפקיד כאמור תואם את כישוריו ויכולותיו של העובד, כמו גם את צרכיו ואפשרויותיו של המעסיק. זאת מכוח חובת תום הלב, שאף ניתן לפרשה באופן רחב בהתבסס על רוחו ותכליתו של החוק (ע"ע (ארצי) 141/10 ג'קי רבח - דן חברה ציבורית לתחבורה בע"מ (6.12.12); ע"ע (ארצי) 60058-01-13 זלמן שוחט - מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (15.12.16))"
בנקודה זו ראוי לשים לב כי התובע לא טען להעדר ייצוג הולם, בנתבעת, לאנשים עם מוגבלויות.
לנוכח האמור לעיל ובשים לב לטעם שמצאתי בטענות הנתבעת, הרינו קובעת כי התובע לא הוכיח כי הנתבעת פעלה בניגוד לחוק.
הסעדים
האם יש מקום להורות על ביטול פיטורי התובע ולחייב את הנתבעת להחזירו לעבודה ?
על בסיס הטעמים שפורטו עד כה והואיל והשתכנעתי כי החלטות הנתבעת לביטול תקן הקב"ט ובהמשך לפיטורי התובע, נעשו לאחר שהושקעה בענין מחשבה רצינית, משיקולים ענייניים ולגיטימיים ולאחר שניתנה לתובע הזדמנות מלאה והוגנת לטעון טענותיו והואיל ולמעט הפגם המסויים שנפל בהליך הפיטורים (העובדה שנכותו לא עמדה על הפרק עת נשקל ביטול תקן הקב"ט) בוצע הליך פיטוריו בצורה ראויה והוגנת וכן הואיל וממילא גם לו לא היה נופל הפגם המסויים הנ"ל, בהליך, לא היתה התוצאה משתנה, החלטתי שאין מקום להתערב בהחלטת הנתבעת, כאשר לכל אלו יש להוסיף, כי בלתי אפשרי, בשלב זה ולנוכח הדברים הקשים ביותר שטען התובע, בכמה וכמה הזדמנויות, כלפי מר שקלרש, לנוכח חוסר הבנתו את ההיררכיה הקיימת בנתבעת וחוסר נכונותו לקבל את מרות הממונים עליו (עובדות שעלו בצורה ברורה בתצהירו, בנימוקיו לשימוע וגם במהלך עדותו, למשל עמ' 25 ועמ' 26 לפרוטוקול) וכן בשים לב לדבריו:".. יש לי רישיון במשרד חקירות. יש לי הגנה על פי החוק – מותר לי לסלף עובדות ולהטעות לומר דברים שלא בדיוק האמת לצורך חקירות – אני מוגן בחוק חוקרים פרטיים. המנהל שלי באירופה ידע את האמת, אני מחוייב לו ולא לגלי" (עמ' 24 שורות 26-27 לפרוטוקול וכן עמ' 25 שורות 1-2 שם), לקבוע כי אפשרי שהנתבעת תחזירו לעבוד בשורותיה.
האם זכאי התובע לפיצוי בגין ההפרה של החוק - התובע לא הוכיח כי הנתבעת הפרה בעניינו את החוק ולכן ובשים לב לנימוקיה, כפי שהובאו לעיל וכן לנוכח קביעות בית הדין, אין מקום לחייבה לשלם לו פיצוי כלשהו בגין רכיב זה.
האם זכאי התובע לפיצוי בגין אובדן השתכרות עתידי?
מעבר לעובדה שהתובע לא הוכיח כי לא יוכל להתקבל לעבודה הרי שלא ניתן להתעלם מהעובדה כי הוא עבד בנתבעת 13 שנים וכי הוא לא טען ובוודאי שלא הוכיח כי הובטח לו לעבוד שם עד גיל פרישה, כאשר לאלו יש להוסיף כי הוא התחיל לעבוד בנתבעת עת היה כבר נכה וכי הוא מעולם לא ביקש התאמות מיוחדות בשל נכותו (למעט חנייה והתחשבות בפעילויות חוץ), עובדה זו מבססת את טענת הנתבעת לפיה, אין סיבה שהוא לא ימצא עבודה במקום אחר, כאשר בהקשר זה יש להצטער על כך שהתובע דחה את הצעתה ההגונה של הנתבעת לשלם לו שתי משכורות נוספות (סכום שהיה יכול לסייע לו בהתארגנות למציאת עבודה חדשה) וכן ליווי תעסוקתי על ידי יועצת.
לנוכח כל אלו, הריני מורה על דחיית רכיב זה של התביעה.
האם זכאי התובע לפיצוי בגין השפלה ועוגמת נפש?
השאלה האם הנוהל הקיים בנתבעת לפיו, מקום שאדם מוזמן לשימוע הוא מוצא לחופשה בתשלום, הינו הנוהג הטוב ביותר, אינה שאלה עליה נדרש בית הדין לענות, אך הואיל וטענתה זו לקיומו של נוהג שכזה לא נסתרה על ידי התובע כמו גם הטענה כי הוא עצמו היה מפעיל נוהל זה ביחס לעובדים אחרים שקבלו הזמנה לשימוע והואיל ולא נסתרה גם גרסתה, של הנתבעת, באשר לכך שהוא זומן למשרדו של מר שקלרש, כפי שנהוג בנתבעת ושם נמסר לו מכתב הזימון לשימוע, באופן אישי, על ידי הגב' טלי וכן הואיל והוא לא הוכיח כי מר שקלרש לקח ממנו באופן משפיל ו/או מבזה את התג שלו, הרי שאין מקום להשית על הנתבעת פיצוי, בגין רכיב זה של התביעה, כאשר לכך יש להוסיף כי גם טענות התובע כאילו הוא זכאי לפיצוי בגין עוגמת נפש בשל כך שלא נערכה לו מסיבת פרידה ו/או הרמת כוסית, דינן להידחות ולו בשל כך שלא הוכיח כי במקרים אחרים, כן ערכה הנתבעת לעובדיה המפוטרים מסיבות שכאלו.
16. לפני סיום
א. לא מצאתי לנכון לשוב ולהתייחס לטענת המניעות שהעלה התובע, במועד מאוחר למועד בו העלה את טיעוניו בקשר לשימוע שכן מקובלות עלי, בענין זה טענות הנתבעת כפי שפורטו בסעיף 12 לפסק דין זה וכן הואיל וממילא הוא לא הוכיח טענתו זו, שהיא למעשה, כלל לא מעניינו, כאשר לענין זה, עדיין רלוונטיים, בשינויים המתחייבים, הדברים שנכתבו, בסעיף 12ב, להחלטה מיום 28/2/18.
ב. לענין טענת האפליה, שהעלה ו/או חידד התובע בסיכומיו - לא מצאתי לנכון לדון בהרחבה בטענה זו הואיל ומקביעותיי האחרות עולה בבירור כי לא מצאתי שהתובע הוכיח טענתו זו וזאת אף בלי להיכנס לשאלה אם מדובר בטענה שהיא בבחינת הרחבת חזית, אם לאו.
ג. הפגם המסויים שמצאתי בהתנהלות הנתבעת - אינו מצדיק את ביטול ההחלטה בדבר פיטורי התובע ואף אינו מצדיק את חיוב הנתבעת בתשלום פיצוי כלשהו לתובע אך בשלו החלטתי שלא לחייבו בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד (אותם במצב דברים אחר הייתי מעמידה על לפחות 15,000 ₪) וזאת למרות שדחיתי את תביעתו על כל רכיביה ולמרות שגם במסגרת ההחלטה בבקשתו לסעד זמני, קבעתי כי "למרות שדחיתי את הבקשה, החלטתי לנהוג עם המבקש, לפנים משורת הדין ולא לחייבו, כבר כעת בהוצאות המשיבה אלא בשכר טרחת עו"ד אלא להמתין, עם הענין זה, עד לסיום בירור התביעה העיקרית".
17. לסיכום.
לנוכח כל האמור לעיל ובשים לב לטעם שמצאתי ברוב טענות הנתבעת הריני מורה על דחיית תביעת התובע, על כל רכיבה.
18. הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד
כפי שהוסבר בסעיף 16 דלעיל ולמרות שדחיתי את התביעה על כל רכיבה, החלטתי שלא לחייב את התובע בהוצאות הנתבעת ובשכר טרחת עורכת דינה ובהתאם לכך הריני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו.
19. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.
ניתן היום, כ"ג בחשוון תשע"ט, (1 בנובמבר 2018), בהעדר הצדדים.
יעקבס אורית, שופטת