2. תמצית טענותיה העיקריות של התובעת -
א. התובעת טענה כי בעד התקופה 26/01/15 – 11/03/15 (להלן: "יתרת תקופת ההודעה המוקדמת") היא זכאית לסעדים הבאים, שאותם הגדירה כ"פיצויים":
(1) "פיצוי" בסכום השווה לשכרה הרגיל, בעד יתרת תקופת ההודעה המוקדמת – ובסך של 38,030.26 ₪.
(2) "פיצוי צבירת ימי חופשה" – בסך של 2,394 ₪.
(3) "פיצוי צבירת ימי הבראה" – בסך של 983.57 ₪.
(4) "פיצוי צבירת משכורת יג'" – בסך של 2,355.42 ₪.
(5) פיצוי צבירת דמי ביגוד – בסך של 87.70 ₪.
בסך-הכל הועמדה התביעה על סך של 43,850.95 ₪.
ב. הסעדים הנ"ל שנתבעו הושתתו על הטענות הבאות:
(1) מכוח חוזה העבודה התובעת הייתה זכאית להודעה מוקדמת בת 90 ימים עד ליום 11/03/15, או לתמורתה. בהתאם לכך, ניתנה לתובעת ההודעה המוקדמת מיום 10/12/14.
(2) הנתבעת ויתרה על עבודתה בתקופה שמיום 25/12/14, ועד תום תקופת ההודעה המוקדמת.
(3) התובעת דרשה, בזמן אמת, תמורת הודעה מוקדמת, אך נציג הנתבעת אמר לה שהדבר לא כדאי לה, והבטיח לה שתקבל את שכרה עד תום תקופת ההודעה המוקדמת, כולל כל ההטבות הסוציאליות הנלוות.
(4) הנתבעת קבעה את מועד סיום ההעסקה ליום 25/01/15, הפסיקה לשלם לתובעת שכר, וקיזזה חלק יחסי בגין חודש ינואר 2015 - באופן חד צדדי, ללא הסכמת התובעת, בניגוד להודעה על סיום ההעסקה, בניגוד להסכם העבודה, בניגוד למה שהוסכם עם מר קוניא, ובניגוד לדין.
3. תמצית טענותיה העיקריות של הנתבעת-
א. הנתבעת עתרה כי בית הדין ידחה את התביעה על כל ראשיה ועילותיה.
ב. הנתבעת טענה כי התובעת אינה זכאית לקבל שכר ו/או זכויות אחרות בגין יתרת תקופת ההודעה המוקדמת (26/01/15 – 11/03/15), שבה עבדה בפועל אצל מעסיק אחר, ולא עמדה לרשות הנתבעת. עמדה זו השתיתה הנתבעת על הנימוקים, שיפורטו להלן.
ג. התובעת הפרה את התחייבותה להעמיד את כוח עבודתה לרשות הנתבעת, וכן הפרה את חובתה לקבל אישור להעסקה במקום נוסף בו-זמנית -
(1) הנתבעת טענה כי התובעת פוטרה מעבודתה, וניתנה לה הודעה מוקדמת בת 90 ימים כמוסכם. במהלך דצמבר 2014, לבקשת התובעת, התירה לה הנתבעת להפסיק להתייצב למקום העבודה, אולם מעולם לא ויתרה על עבודתה ביתרת תקופת ההודעה המוקדמת. התובעת נדרשה לעמוד לרשות הנתבעת ביתרת תקופת ההודעה המוקדמת, להיות זמינה למענה על שאלות, ולהגיע למשרדי החברה בהתאם לצרכי העבודה ולהמשך חפיפה, ככל שיידרש. אלא שהחל מיום 26/01/15 התובעת החלה לעבוד במקום עבודה חדש, מבלי שהודיעה לה על כך, מבלי שביקשה, וממילא מבלי שקיבלה את אישורה להעסקתה במקום עבודה נוסף בו זמנית. מאותו יום התובעת לא העמידה את כוח עבודתה לרשות הנתבעת.
(2) בכך הפרה התובעת את התחייבותה בסעיף 3(ה) לחוזה העבודה, בגדרו התחייבה שלא לעבוד במקום עבודה נוסף, ללא קבלת היתר מראש מהנתבעת.
(3) בנוסף, בכך פעלה התובעת בניגוד להוראות שניתנו לה על-ידי מר קוניא (בעקבות בקשתה לפטור אותה מהתייצבות במקום העבודה), ולפיהן היה עליה להמשיך ולעמוד לרשות הנתבעת. הנתבעת הדגישה כי אומנם מר קוניא התיר לתובעת שלא להגיע באופן סדיר לעבודתה, אולם שונה הדבר מויתור על עבודתה. הנתבעת לא ויתרה על המשך עבודתה בהמשך התקופה, וכאמור התובעת נדרשה להמשיך ולהיות זמינה לנתבעת.
(4) על רקע זה, הנתבעת רשאית הייתה לפעול כפי שפעלה.
ד. התובעת הפרה את החובות האינהרנטיות החלות על הצדדים ליחסי העבודה –
(1) הנתבעת טענה כי התובעת ניסתה להסתיר ממנה, והסתירה ממנה בפועל, את העובדה שהחלה לעבוד אצל מעסיק אחר במהלך תקופת ההודעה המוקדמת אצלה, זאת מתוך מטרה לקבל כפל שכר וזכויות בגין אותה תקופה, ו"מאותו כיס (במובן הרחב)". הנתבעת הוסיפה כי התובעת החלה לעבוד בחברת חוגלה, מבלי לסיים העסקה קודם לכן בנתבעת, ומבלי להחזיר לנתבעת כלים ואמצעים בהם החזיקה.
(2) הנתבעת טענה כי בהתנהגותה זו נהגה התובעת כלפיה: בחוסר תום לב מהותי, בחוסר הגינות, באופן שאינו ראוי, ושעומד בסתירה לחובות האמון שחלות עליה. הנתבעת הוסיפה וציינה, כי התובעת פעלה באופן פגום ופסול בכך שניסתה לקבל כפל שכר מ"אותו כיס" (היינו - משתי חברות שמאוגדות באותו אשכול חברות). לגישת הנתבעת, הפרות אלו מצדיקות את האופן שבו נהגה הנתבעת, ומצדיקות לבדן את דחיית התביעה.
ה. הנתבעת טענה כי היה זה מחובת התובעת להודיע לה על רצונה לעבור ולעבוד בחוגלה, עם קבלתה לעבוד שם. אילו נהגה התובעת כנדרש, הנתבעת לא הייתה עומדת בדרכה, ואז היו יחסי העבודה מסתיימים כדין, באמצע "תקופת ההודעה המוקדמת החוזית המוארכת". אלא שלא כך נהגה התובעת.
ו. הנתבעת הציגה שורת טענות חלופיות – שהועלו "מבלי לגרוע מן האמור לעיל, למען הזהירות היתרה בלבד, ולמקרה בו...יימצא כי הנתבעת חייבת בתשלומים כלשהם לתובעת בגין יתרת ההודעה המוקדמת" - הכל כמפורט להלן:
(1) מאחר שהתובעת עבדה במקום עבודה אחר, הרי שלכל היותר היא זכאית לחלף הודעה מוקדמת בלבד, שעל פי הפסיקה וסעיף 17 ב' לחוזה העבודה, כולל רק את שכר התובעת, ללא זכויות סוציאליות ו/או "נלווים". במקרה דנא, באם תחוייב הנתבעת לשלם לתובעת חלף הודעה מוקדמת בעד יתרת תקופת ההודעה המוקדמת, הרי שהסכום הנכון עומד על סך של 23,106 ₪ בלבד, ולא הסכום שנתבע (וראו הנתונים והתחשיב שהציגה הנתבעת בסעיפים 28 – 29 לכתב ההגנה).
(2) למקרה בו יקבע בית הדין כי התובעת זכאית לקבל גם את "הזכויות הנוספות" – הנתבעת טענה כי הסכומים שנתבעו מופרזים, ובנוסף חלק מן הרכיבים התובעת אינה זכאית בכל מקרה.
ז. לבסוף, טענה הנתבעת כי נוכח קיום "חילוקי דעות אמיתיים ומהותיים" בין הצדדים בקשר עם זכאות התובעת – אין עילה ו/או הצדקה לחייבה בתשלום הצמדה וריבית בגין הסכומים שנתבעו.