פסק דין
1. לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (כבוד השופט א' הקר) במסגרתו נדחתה תביעתו של המערער, בגין נזקים נטענים שנגרמו לו בגין סירובה של המשיבה להעלותו לטיסה.
2. המערער ביקש לטוס מתל אביב לדלהי שבהודו באמצעות המשיבה.
מסלול הטיסה היה מורכב משתי טיסות: הטיסה הראשונה, שיצאה מתל אביב לאיסטנבול בשעה 15:35 ("הטיסה הראשונה"), והשנייה, טיסת המשך באותו היום מאיסטנבול לדלהי בשעה 19:45 (להלן: "טיסת ההמשך").
הטיסה מתל אביב נחתה באיסטנבול בשעה 18:00 לערך, כך שהיה למערער די והותר זמן להגיע לשער היציאה לטיסת ההמשך.
3. המערער טוען שהגיע לשער היציאה של טיסת ההמשך בשעה 19:15, אולם מאחר וליד דלפק היציאה השתרך תור של אנשים, התיישב בסמוך אליו, המתין מספר דקות תוך שהוא עובר בינתיים על דוא"ל במחשבו האישי.
המערער טוען שסמוך לשעה 19:30 ניגש הוא לדלפק היציאה ולהפתעתו נאמר לו שהטיסה נסגרה, והוא לא יכול לעלות עליה, על אף שעדיין היו "למעלה מ- 15 דקות" לפני מועד היציאה המתוכנן, ומכל מקום, כל אותו זמן בו ישב באזור השער לא היתה קריאה לנוסעים לעלות לטיסה, גם לא הודעה שזוהי הקריאה האחרונה או שהשער נסגר, "כמקובל בעולם".
4. המערער טוען כי פניותיו לצוות המשיבה לעלות לטיסה נפלו על אזניים ערלות, וגם לאחר שהגיע האחראי מטעם המשיבה, בשעה 19:50, לא הוצע לו כל פתרון אלא הוא ננזף על ידי נציג המשיבה, כי הוא איחר להגיע לטיסת ההמשך.
5. גם לאחר שהטיסה יצאה בלעדיו בשעה 20:06 (ושהמריאה בפועל בשעה 20:20) ביקש המערער לטוס בטיסת המשך לדלהי במועד הקרוב ביותר האפשרי, אולם המשיבה הציעה לו טיסה חדשה רק 24 שעות לאחר מכן, והיה עליו לשלם בגין שינוי זה דמי שינוי כרטיס בסכום של 180 יורו.
6. לא די בכך, גם הכבודה שנשלחה מתל אביב לא נמסרה לו באיסטנבול.
טוען המערער שהמשיבה העלימה את כבודתו, כאשר לאחר הנפקת הכרטיס החדש, היה עליו לאתרה. נאמר לו שהכבודה נמצאת באולם הנוסעים. לאחר שניסה להתקשר עם הגורם הרלוונטי ולאחר שהמתין כ- 50 דקות, הוכנסו המערער ועוד 30 נוסעים אחרים (שלא היו קשורים לטיסה מתל אביב) למשרד. עובדי המשיבה קיבלו את תגיות הכבודה ואחרי כרבע שעה יצא אחד מעובדי המשיבה והכריז ש"כל המזוודות של כל הנוסעים שנמנע מהם לעלות לטיסה נשלחו ליעדיהן".
7. במצב דברים זה, מילא המערער טופס אותו התבקש למלא וביקש שהמזוודות ימתינו לו בדלהי, אולם למרות בקשתו זו התחוור לו, למחרת היום ולאחר פנייה יזומה שלו, כי על אף זאת, הכבודה נשארה באיסטנבול, כך שהוא נותר בלא חפצים, כלי רחצה ותרופות.
8. המערער תבע את נזקיו בסכום כולל של 41,000 ₪.
9. בית משפט קמא נתן פסק דין מנומק לאחר חקירות וסיכומי הצדדים.
10. מצאתי להעיר שעל אף שהמדובר בתובענה בסדר דין מהיר, הצדדים החליפו ביניהם שאלונים ותצהירי גילוי מסמכים – שלא לצורך.
11. המערער הגיש את ערעורו זה שלפני, התקיים דיון במסגרת הערעור, בו חזרו הצדדים על טיעוניהם וחידדו את הדרוש הבהרה והשלמה.
12. שמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בכתובים. דעתי היא כי לא נפלה בפסק הדין של בית משפט קמא טעות שבעובדה או במשפט, או בקשר ביניהם, בהתאם לתקנה 460 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.
13. המערער לא התייצב בזמן לטיסת ההמשך; בית משפט קמא הכריע וקבע את הדבר מהראיות שהובאו לפניו. אך בשל כך, לא התאפשר להעלות אותו לטיסה.
14. המערער טוען ששהה באזור שער העלייה למטוס החל מהשעה 19:15 והיה שקוע בקריאת דוא"ל, ורק בשעה 19:30 ניגש לשער העלייה למטוס עצמו.
כפי שמציין בית משפט קמא, הנוסעת האחרונה עלתה לטיסה שעה 19:30, ושמו של המערער הוסר מרשימת הנוסעים רק בשעה 19:41. אין כל הסבר מדוע תסרב המשיבה להעלות את המערער לטיסה (שלא היתה מלאה), לו היה אך מתייצב אליה בזמן.
15. טענת המערער היא כי הכיתוב בכרטיס העלייה למטוס לפיו השער נסגר 15 דקות טרם הטיסה היה כתוב באותיות "מיקרוסקופיות".
אודה ולא אבוש כי לא ירדתי לסוף דעתו של המערער; טענתו היא כי שעת
סגירת הטיסה לא היתה כתובה באופן ברור על גבי כרטיס העלייה למטוס.
לעניין זה קבע בית המשפט קמא את שקבע, ודי בכך; מעבר לדרוש יוער שלטעמי השאלה היא הפוכה: מכרטיס העלייה למטוס, שהציג המערער עצמו, עולה שנכתב עליו בבירור ובגופן גדול כי שעת העלייה לטיסה ("בורדינג") היא בשעה 18:45.
משמע, היה על המערער – כמו על כל נוסע אחר - להתייצב בשער העלייה למטוס בשעה הנקובה בבירור בכרטיס העלייה למטוס, ולא לאחר מכן, כפי שאכן קרה.
המערער מודה שהוא ניגש לדלפק השער רק בשעה 19:30, היינו – 45 דקות לאחר השעה הנקובה לעלייה לטיסה, (עד אז היה כרבע שעה באזור השער כשהוא מעיין במחשבו האישי), וכפי שקבע בית משפט קמא כעובדה הוא איחר להתייצב לדפלק הטיסה, כהטיסה כבר נסגרה.
הגעת נוסע לשער היציאה לטיסה ממש בסמוך לשעת סגירתו, ובחלוף זמן רב מהשעה שננקבה כשעת העלייה לטיסה, אמורה להתקיים במקרים חריגים שאינם בשליטתו של הנוסע (למשל שהטיסה הראשונה נוחתת בסמוך לשעת היציאה של טיסת ההמשך), אולם לבטח לא בשל דברים התלויים בנוסע עצמו.
16. טענות המערער כי המטוס עדיין לא יצא מהשער, וניתן היה להעלותו לטיסה אין בהן כדי לסייע למערער.
המצהירה מטעם המשיבה, הצהירה בסעיף 6 – ועדותה זו לא נסתרה בחקירתה, כי סגירת השער 15 דקות בטרם מועד ההמראה נדרשת על מנת להכין את המטוס והנוסעים לטיסה, בין היתר לאחסן את הכבודה בבטן המטוס, לאפשר לנוסעים לאחסן את כבודת היד בתאים שבתא הנוסעים, לוודא כי כל הנוסעים חגורים ולבצע פעולות בטיחותיות נוספות, ובסעיף 26 לתצהירה הוסיפה כי נקודת סגירת השער היא נקודת האל-חזור בה מבוצעים חישובים אחרונים של משקל, מקום ותפוסה, ובדיקות והכנות נוספות לפני המראה.
מערך הטסה הוא מורכב, ולעיתים קרובות תלוי גם בגורמים חיצוניים (מערך טכני, תנאי מזג אוויר, מרחב אווירי), וככלל על הטיסה לצאת בזמן. העובדה שהטיסה מתעכבת אינה מהווה שיקול אם לפתוח אותה עבור נוסע בודד, ולבטח שלא בנסיבות רגילות ושאינן יוצאות דופן.
17. משלא התייצב המערער בשער העלייה בזמן שנקבע בכרטיס העלייה למטוס, וגם אחרי שהטיסה נסגרה, והכוונה היא – משלא התייצב בדלפק הטיסה שבשער היציאה עצמו – ולא בשהות באזור השער - אין לו להלין אלא על עצמו בלבד.
18. המערער הביא לפני בית משפט קמא, דוגמא של חברת תעופה אחרת (יונייטד) המציינת באופן ברור וחד על גבי כרטיס העלייה למטוס כי השער נסגר "30 דקות לפני ההמראה". המערער טוען הביא זו כדוגמא לגבי אופן הציון הראוי ביחס לשעת סגירת השער.
דווקא מראייה זו אני למד כי המערער ידע שסגירת השער היא 30 דקות לפני שעת הטיסה, כי אז מדוע לא התייצב המערער 30 דקות לפני כן, אלא בחר להתייצב 15 דקות טרם שעת הטיסה, אם לשיטתו לא ראה את הכיתוב שהיה "באותיות מיקרוסקופיות", כלשונו, על גבי הכרטיס עלייה למטוס, ובמקרה שלפנינו – כפי שקבע בית משפט קמא – לאחר מכן, ולאחר שעת סגירת השער.
19. גם טענות המערער על העדר הכרזות ברמקול או בכלל לעלייה לטיסה אין בהן, לטעמי כדי לסייע לו.
ראשית דבר, המדובר בשדה תעופה זר, ולא הובאו הנהלים שם, וההוראות שחלות שם לגבי הכרזות לטיסה.
שנית, המדובר בשדה תעופה שקט, שממילא ההכרזות אינן כלליות אלא לכל היותר באזור שער היציאה, ומכל מקום – אינני סבור שיש לקבוע קטגורית שחובתה של חברת התעופה להכריז על העלייה למטוס ולהאיץ בנוסעים; טוב שהדבר נעשה, אולם עם המעבר לשדות תעופה שקטים, ככל הנראה יימצאו דרכים אחרות ליידע את הנוסעים, אולם כאמור, אין חובה שכזו.
מכל מקום – אין בכל אמור כדי לגרוע מחובתו המלאה של הנוסע, הוא המערער, לעלות לטיסתו במועד שנקבע בכרטיס העלייה למטוס.
20. באשר לכבודה – אני מקבל את האמור בפסק דינו של בית משפט קמא גם בעניין זה.
הרי לשיטת המערער עצמו הוא הורה בכתב לשלוח את הכבודה לדלהי. טענתו היא כי עשה רק רק לאחר ששמע שמזוודות נשלחו ליעדן.
ברם מתברר שההודעה כי המזוודות נשלחו ליעדן, לא כוונה בהכרח אל המערער עצמו, אלא הופנתה לקבוצה נוספת של 30 נוסעים אחרים (בהם גם המערער) שהמתינו יחד עמו באולם המכס.
המערער לא פירט האם בירר האם ההודעה כוונה גם אליו, ולא היה עליו להסתפק באמירה הכללית הזו.
בית משפט קמא הצביע על הקשיים העולים מגרסת המערער (ראו סעיף 23 לפסק הדין), ועליהם לא מצאתי להוסיף.
21. מכל מקום, ולאור כל האמור לעיל – דינו של הערעור להידחות.
אני מחייב את המערער בהוצאות המשיבה בסכום כולל של 20,000 ₪.
הפיקדון יועבר למשיבה באמצעות באי-כוחה על חשבון ההוצאות.
המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, י"ז שבט תשע"ט, 23 ינואר 2019, בלשכתי, בהעדר הצדדים.
עודד מאור