החלטה
1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בימ"ש לתביעות קטנות (כב' השופט אריה ביטון) מיום 10.2.19 בת"ק 36389-12-17. לפיו התקבלה במלואה תביעת המשיב.
2. ענייננו בתביעה קטנה על סך 33,400 ₪ שהגיש המשיב נגד המבקשת, אשר ממנה שכר חנות לצורך ממכר מיצים טבעיים המצויה בשוק הפשפשים ביפו.
הסכם השכירות נחתם בין הצדדים ביום 1.5.12 והוארך עד ליום 1.5.17, בתוספת אופציה להארכת תקופת השכירות לשנה נוספת שהייתה נתונה למשיב.
דמי השכירות החודשיים הועמדו על סך של 6500 ₪ והפיקדון הועלה לסך של 13,000 ₪.
התובע ביקש להאריך את תקופת השכירות בשנה נוספת לפי זכות האופציה שהייתה נתונה לו, וזאת עד ליום 30.4.18.
3. בכתב התביעה טען המשיב כי במהלך חודש מרץ 2017 (כחודשיים טרם מועד סיומו של הסכם השכירות ובטרם תחל תקופת האופציה) נקלע למשבר אישי שבעטיו נאלץ להודיע למבקשת על רצונו להשתחרר מהסכם השכירות.
לפיכך, פנה למבקשת בבקשה לאתר שוכר חלופי לחנות וזה הופנה על ידה לפרקליטה, עו"ד הדיה, אשר הודיע כי אין הוא צופה קושי מיוחד ובלבד שהשוכר "יכנס לנעליו" של המשיב.
מאמצי התובע נשאו פרי עת הצליח לאתר שוכר חלופי טוב אשר מוכן היה "להיכנס לנעליו".
דא עקא, לאחר הודעתו למבקשת על מציאת שוכר חלופי, התבקש הוא להקשיח את תנאי השכירות תוך העלאת דמי השכירות ב- 15% לעומת השנה הקודמת והכפלת גובה הערבויות. למרות האמור, הסכים השוכר החלופי למלוא התנאים החדשים. אלא, שהמבקשת הציבה אולטימטום לפיו על המשיב לשלם לה סך של 40,000 ₪ לצורך מתן הסכמתה להחלפתו בשוכר חלופי.
לאחר שקילת אפשרויותיו, ולנוכח הנזק שהיה עלול להיגרם לו כתוצאה מאי קבלת תנאי המבקשת, הסכים המבקש לשלם את הסכום האמור כנגד קבלת השיקים שהפקיד בידי המבקשת.
בגין סכום זה אף לא הונפקה לו חשבונית, והוא נדרש להעביר את הסך האמור במזומן לידי אחי בעלה של הנתבעת, מר דוד זכאיים, ללא שיתוף בא כוחה. אף על פי כן, שיתף התובע את עו"ד הדיה בעניין.
עילות התביעה הן:
התנהגות בלתי מקובלת ושלא בתום לב (סעיפים 12 ו – 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשמ"ג-1973), עושק (סעיף 18 לחוק החוזים) ועשיית עושר ולא במשפט.
הסעד המבוקש:
לחייב את המבקשת להשיב למשיב את "דמי ההסכמה" ששולמו כתנאי להחלפתו בשוכר חילופי בסך של 33,400 ₪ לפי תקרת המקסימום בבימ"ש לתביעות קטנות, בצירוף הצמדה וריבית מיום התשלום ע"י המשיב ועד להשבת הסכום.