שנית, סמכותו העניינית של בית המשפט נקבעת בהתאם למבחן הסעד. עניין זה נבחן לאור הסעדים הנדרשים בכתב התביעה ואין בטענותיו של הנתבע כדי לשנות. התובעת עתרה בכתב התביעה להורות על פינויה של הנתבעת מהמסוף הדרומי. לא נתבע סעד כלשהו הנוגע לבעלות במקרקעין או חכירה במקרקעין, אין צורך להכריע בשאלות מתחום זה ואין בטענות שהעלתה הנתבעת בכתב ההגנה כדי לשנות זאת. מדובר בתביעה בדבר חזקה או שמוש במקרקעין והיא נתונה לסמכות בית משפט השלום מכח סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד - 1984 (ראה ע"א 510/82 חסן נגד פלדמן, פ"ד לז(3) 1, ע"א 2846/03 אלדרמן, עו"ד נגד ארליך, פ"ד נט(3) 529, וע"א 27/77 טובי נגד רפאלי, פ"ד לא (3) 561). אוסיף, כי הזכויות במקרקעין אינן רשומות על שם הנתבעת ואף אם היתה זכאית להרשם כחוכרת, משעה שהדבר לא נעשה, הרי שמדובר לכל היותר בזכויות אובליגטוריות.
ב. הנתבעת טענה, כטענה מקדמית, כי התביעה כוללת סעד שאינו ניתן לבירור בתביעת פינוי בסדר דין מיוחד, קרי - זכות הבעלות במכלים המהווים את המסוף הדרומי. כאן הפרידה הנתבעת בין המקרקעין לבנוי עליהם (המכלים) וטענה, כי המכלים הם קניינה, כל עוד לא נעשה הליך התמחרות (כאמור בסעיף 17 להסכם). לטענתה, במסגרת התביעה מבקשת התובעת לקנות, אגב אורחא, זכות בעלות וחזקה במכלים, באמצעות הסעד של פינוי. אין ממש בטענה זו, שכן התובעת לא דרשה בכתב התביעה ובשום שלב של ההליך התייחסות לבעלות הקניינית במכלים, היא לא טענה לבעלות בהם, העניין כלל לא מצריך הכרעה במסגרת תביעה זו ובהתאם, פסק הדין אינו קובע דבר בעניין זה.
ג. הנתבעת טענה, כי המחלוקת העובדתית נרחבת ומורכבת, באופן שהתביעה לא כשירה להתברר בסדר דין מיוחד. כדי לבסס טענה זו בקשה הנתבעת להיתלות בהחלטתי מיום 4.2.2018, לפיה בהעדר כתב הגנה לא ניתן לקבוע כי מדובר בעניין סבוך ומורכב וכי אין מקום להעביר את הדיון לפסים רגילים והדגישה, כי משהוגש כתב הגנה, המפרט את מלוא המסכת העובדתית, ברור על פניו כי היקף המחלוקת ומורכבותה אינם תואמים הליך בסדר דין מיוחד.
אחזור ואבהיר, כפי שציינתי לעיל, כי הלכה למעשה, לא נוהלה התביעה בסדר דין מיוחד וניתנה לצדדים אפשרות להעלות את מלוא טענותיהם וראיותיהם, במסגרת מספר דיוני הוכחות ארוכים. בסיכומיה, חזרה משום מה הנתבעת על טענותיה בעניין סדר הדין, אם כי בלשון רפה, ותוך הפניה לאמור בכתב ההגנה. טענותיה של הנתבעת במישור זה אינן רלוונטיות, לבטח לא בשלב זה, אין בהן כדי לשנות מתוצאות ההכרעה במחלוקת בין הצדדים והן נדחות. יתירה מזאת, טיעון על דרך ההפניה לכתב טענות אחר, כפי שעשתה הנתבעת בנושא הדיוני, כמו גם בעניינים אחרים, אינו מקובל ומשמעו, זניחת הטענות. בעל דין המבקש להגיש סיכומים בהיקף גדול מזה שנקבע בצו בדבר סיכומים בכתב, אינו יכול לעשות דין לעצמו. אין הוא יכול לעקוף את המגבלה האמורה על ידי הפנייה למסמך אחר, ובדרך זו "לחסוך" בנפח טיעון בסיכומיו. לו ניתן היה לפעול בדרך זו, היתה המגבלה על היקף הסיכומים מרוקנת מתוכן של ממש, ולא ניתן היה להבטיח את עיקר תכליותיה - הקצאה יעילה של זמן הטיפול בתיק בהתאם לנדרש בנסיבות העניין, ושוויון דיוני בין בעלי הדין (ע"א 9025/04 יעקב חיננזון נגד הדסה קסטן (28.3.2005) וע"א 172/89 סלע בע"מ נגד סולל בונה (פ"ד מז(1) 311). אני רואה, אפוא, בנתבעת כמי שזנחה את טענותיה בכל עת שהפנתה באופן סתמי לכתב ההגנה.