כיום הנטייה בפסיקה ובספרות היא לראות בהוספת ההגנה על סימן מסחר מוכר היטב ורשום כהכרה בחקיקה בדוקטרינת הדילול, כך שאין לבחון באופן נפרד את שני ההסדרים: "בשנת 1999, הוסף לפקודת סימני המסחר סעיף 46א אשר מכיר בעיקרון של דילול... כעת, משהתקבלו חלקים מדוקטרינת הדילול אל תוך החקיקה הישראלית, אין עוד ספק כי בעל סימן מסחר יכול לתבוע מכוחה" (עניין טומי הילפיגר, פסקאות 53-52). וכן ראו עניין אדידס, פסקה 19; סורוקר, עמודים 557, 566-565; כהן, עמודים 463-459). משמעות הדבר היא שיש לבחון את דוקטרינת הדילול על פי דרישות הפקודה, ואין המדובר בשני הסדרים משפטיים נפרדים שעשויים להוביל לתוצאות שונות. יוער כי גם בעבר, עת נותחו שתי העילות באופן עצמאי, הגיעו בתי המשפט לתוצאות זהות בעת ניתוח העילות – או ששתיהן נדחו או ששתיהן אושרו. מבחינה מעשית, אם כן, מעולם לא היה ביניהן הבדל (ראו למשל שלושת פסקי הדין שהובאו בסוף הפסקה הקודמת).
11. כיצד ההקדמה האמורה משתלבת בנסיבות המקרה שלפנינו? כאמור, עילת ה"דילול" שאומצה בחקיקה מותנית ברישומו של סימן המסחר המוכר היטב בפנקס סימני המסחר הישראלי. כאשר סימן המסחר המוכר היטב אינו רשום, ההגנה המוקנית לו מפני הפרה מוגבלת לשימוש בסימן (או בסימן הדומה לו עד כדי להטעות) לשם סימון אותו סוג סחורה שביחס אליה נרשם סימן המסחר, דהיינו סחורה מאותו "הגדר" – מאותה משפחה מסחרית (חלופה (3) להגדרת "הפרה" בסעיף 1 לפקודה; עניין טוטו זהב, עמודים 895-894). מדובר בסיטואציה הכרוכה מטבעה בחשש מפני הטעיה, והיא אינה קשורה לדוקטרינת הדילול. לעומת זאת, ביחס לסימן מוכר היטב הרשום בישראל הורחבה הגדרת ההפרה בכמה מובנים חשובים:
"'הפרה' – שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך [...]
(4) בסימן מסחר מוכר היטב, שהוא סימן מסחר רשום, או בסימן הדומה לו, לענין טובין שאינם מאותו הגדר, ובלבד שיש בשימוש זה כדי להצביע על קשר בין הטובין האמורים לבין בעל הסימן הרשום ובעל הסימן הרשום, עלול להיפגע כתוצאה משימוש כאמור" (סעיף 1 לפקודה. ההדגשות הוספו).
מאפיין ייחודי ראשון של הסדר זה הוא שהפרה יכולה להיות גם כאשר השימוש בסימן הוא על גבי מוצרים שונים לחלוטין מאלה שביחס אליהם רשום סימן המסחר ("שאינם מאותו הגדר"), למרות שבאופן טיפוסי לא מדובר בסיטואציה הכרוכה בחשש להטעיית הצרכנים. שנית, נאסר גם השימוש בסימנים הדומים לסימן הרשום, אך כפי שכבר פורט לעיל – בולטת בחסרונה הדרישה לדמיון מטעה. שלישית, לצד העדרה של דרישה לדמיון מטעה, נקבעו שני מבחנים לשם הטלת האחריות בגין השימוש בסימן הרשום או בסימן הדומה לו – השימוש צריך להצביע על "קשר" לבעל הסימן הרשום, ובעל הסימן הרשום "עלול להיפגע" מהשימוש בסימן.