22. בתיק זה התקיימה ישיבת קדם משפט ראשונה ביום 12.7.2016 בפני כב' השופטת אביגיל כהן; הצדדים הופנו להליך גישור שלא עלה יפה, והוגשו בקשות מקדמיות, בין היתר הגיש התובע בקשה למחיקת כתב הגנת הנתבעים ולחלופין הגיש בקשה לגילוי ועיון במסמכים וכן מענה לשאלון, ראו בקשה מס' 5 בתיק והחלטתי מיום 26.7.2016. במסגרת ההחלטה דחיתי את הדרישה שהופנתה, וזאת לאור החלטת השופטת כהן מיום 12.7.2016. בנוסף ולחלופין, דחיתי את הדרישה לגופה, בנימוק שמדובר בדרישה מכבידה, קנטרנית ובלתי רלוונטית בעליל, ראו סעיפים 18-23 להחלטה, שם קבעתי, בין היתר: " למעלה מן הצורך בחנתי את נוסח השאלונים בשנית, ומצאתי כי יש לדחות את הבקשה למתן מענה לגופה, שכן מדובר בשאלון קנטרני, מטריד, מכביד וברובו בלתי רלוונטי בעליל. כך למשל כולל השאלון שאלות המתייחסות למערכת יחסים רומנטית; לקשרי אב ובן; העברת כספים בין הוריה של המשיבה 2 לבין המשיב 1- מענה לשאלות אלו אינו יקדם את בירור המחלוקת דכאן. להלן מספר דוגמאות: "האם אשתך מתעקשת להתערב בעסקיך"; "האם שיתפת את עדי בסיפורי בגידות ובפרשיות רומנטיות מיניות שניהלת ו/או טענת שניהלת"; "האם חווית משבר בנישואים בשל בגידות בעלך" (ההדגשה במקור).
23. לאחר שהושלמו ההליכים המקדמיים ניתנה הודעה להגשת תצהירי עדות ראשית. התובע הגיש תצהיר מטעמו וכן תצהיר של הגב' סתוית שגב (להלן: "סתוית"), לעניין השינויים בתוכנת ניהול החשבונות ("פריורטי"). בד בבד עם הגשת תצהיריו, הגיש התובע בקשה לזמן את הנתבעת לעדות, וזאת בטרם הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעים. קבעתי כי יש להמתין להגשת תצהירי הנתבעים, ואלו אכן בחרו להגיש תצהיר מטעמה של הנתבעת (ביחד עם תצהיר הנתבע וחן), ראו גם החלטתי מיום 31.1.2018. בקשה שהגישה הנתבעת לסילוק על הסף של התביעה כנגדה נדחתה על ידי ביום 8.8.2017, ראו בקשה מס' 7 בתיק.
24. בתיק התקיימו שתי ישיבות הוכחות, במסגרתן נחקרו העדים כולם. אציין כי במהלך חקירת הנתבע והנתבעת נרשמו התנגדויות, במיוחד בשאלות הנוגעות לחיים האישיים של הנתבעים או למעשי הנתבע והתובע במהלך בילויים משותפים. ביהמ"ש הפנה שאלה לב"כ התובע (ראו עמ' 67 שו' 3-4): "בהזדמנות הזאת, שהוא (הנתבע) עוד בחוץ, אני שואלת אם בכוונתך לחקור על כל הצהוב או אדוני מסכים שזה לא רלוונטי?". בסיום העדויות ניתנו הוראותיי להגשת סיכומים.
25. כל צד חזר למעשה על עיקרי טיעוניו. התובע חידד והוסיף כי מדובר ב"חוזה יחס" להבדיל מ"חוזה בדיד" והפנה להלכות הרווחות בעניין. התובע הפנה לעדויות מהן עלה, לשיטתו, שהתובע היה מעורב בכל עסקיי הנתבעים, מגדול ועד קטן, כמו גם בחייהם האישיים של הנתבעים; התובע טען כי השכר אותו קיבל הינו יותר מסביר, ואף מופחת ביחס להיקף הפעילות והשירות שניתן על ידו; התובע חזר וטען כי הקשר המסחרי הופסק שלא בתום לב לאור המעשים והמחדלים החמורים שגילה. התובע טען כי במקרה הספציפי בו אנו דנים כוונת הצדדים הייתה כי הקשר המסחרי יהיה לנצח ולא ניתן יהא להביאו לידי סיום, עד למועד פרישתו של התובע. התובע מפנה להלכות בדבר סיום יחסים בתום לב; להלכות בדבר משך הודעה מוקדמת; מבקש לקבוע כי במקרה הנדון ניתנה התחייבות מחודשת להמשיך ולהעסיק את התובע בעניין חשבות השכר, אך גם התחייבות זו הופרה; לשיטתו, מכתב סיום המינוי נשלח באופן רטרואקטיבי, שאינו תואם את הדין. בסעיף 143 לסיכומיו עורך התובע תחשיב ודורש גם את תשלום הסך של 284,679 ₪, עבור יתרת השכר לשנת 2012, כשהבסיס לחישוב הינו עשרה וחצי חודשי עבודה.
26. הנתבעים בסיכומיהם טוענים כי בראיות התברר, מעל לכל ספק, שהסיבה להפסקת הקשר המסחרי היה סירובו של התובע לספק הבהרות בנוגע להרכב שכרו ולפירוט רכיביו. הנתבעים דוחים את טענת ה"חתונה הקתולית", גם מבחינה עובדתית (לשיטתם לא ניתנה כזו התחייבות מעולם) וגם מבחינה משפטית; הנתבעים הפנו לדבריו של התובע עצמו שאמר במהלך המשפט "תמיד לקוח יכול ללכת" (עמ' 32 שו' 27). הנתבעים דוחים את טענת "חוזה היחס", לשיטתם מדובר בהרחבת חזית, ובכל מקרה טוענים הם כי מדובר בחוזה מתחדש מדי שנה. הנתבעים לא הכחישו את החברות רבת השנים עם התובע, למרות אופיו הבעייתי. הנתבעים חוזרים על הטענה שמניע פסול גרם לתובע להגיש תביעה אישית כנגד הנתבעת והוכח כי לכל היותר הנתבעת הייתה שכירה בהיקף משרה מצומצם, ובוודאי לא קיבלה כל החלטה ניהולית. הנתבעים איתנים בדעתם שהפסקת הקשר החוזי אינה מזכה את התובע בפיצוי כלשהו והודפים את הטענות למעשים פסולים בחברות, כמו גם את הבקשה לביצוע הרמת מסך וייחוס החוב (המוכחש) לנתבעים 1-2.
ההכרעה, וראשית הדין וההלכה
27. בע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' ידידיה גורן, עו"ד (פורסם במאגרים המשפטיים, ביום 12.8.2009) (להלן: "עניין ידידיה") (ההדגשות שלי) התייחס בית המשפט לשאלה מהו חוזה יחס ומה ההבדל בינו לבין חוזה עסקה אחר:
"חוזה יחס "Relational Contract" להבדיל מחוזה בדיד ""Discrete Contract או חוזה עסקה, נועד להסדיר מערכת יחסים ארוכת טווח על כל המורכבות הכרוכה בכך, בין היתר, בשל חוסר היכולת להביא בחשבון את נסיבותיו המשתנות והבלתי ידועות באותה נקודת זמן של כל אחד מן המקרים הפרטניים שעליהם נועד החוזה לחול". (עמוד 21 לפסה"ד).
28. ".. הסכמים מסוג חוזה יחס, דהיינו, חוזה אשר נועד להקיף מערכת יחסים נמשכת וארוכת טווח בין הצדדים לו. במודל חוזי כזה אין זה נדיר למצוא התקשרות שאיננה קצובה בזמן ובאשר לחוזים שאינם קצובים בזמן הכלל הוא "שחוזה אינו נערך לצמיתות. אין זו דרכן של הבריות לערוך חוזים על מנת שיעמדו בתוקפם לעולם ועד" (עמוד 35 לפסה"ד).
29. באשר למונח "חוזה יחס" קבע כב' השופט רובינשטיין בע"א 9495/06 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' נגר כרמלה ובניה בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, ביום 15.8.2012) כי "השם "חוזה יחס" מסופקני אם הוא מובן אף למשפטן מן השורה, לא כל שכן לאדם מן היישוב, ואולי עדיף השם "חוזה ארוך טווח", או "חוזה ליחסים ארוכי טווח" (בעמוד 15 לפסה"ד).
30. כדי לבחון מה סוג החוזה בענייננו, יש לבדוק את תוכן התקשרות הצדדים וההסכמות שגיבשו "(...) אין ספק כי התנהגותם של הצדדים לאורך תקופת החוזה היא כלי פרשני חשוב לקביעת תוכן ההתקשרות ביניהם וממנה ניתן ללמוד כיצד הבינו הצדדים את ההסכמות שהושגו ואף נפסק בקשר זה כי צד לחוזה יתקשה לטעון כי יש לפרש הוראותיו של חוזה באופן שונה מן האופן בו נהג הוא עצמו לאורך חיי החוזה" (ראו עניין ידידיה לעיל, בעמוד 29 לפסה"ד).
31. כך גם קבע כב' השופט זמיר בע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות ותיירות בישראל נ' פאנל חברות התעופה הפועלות בישראל (פורסם במאגרים המשפטיים, ביום 3.5.1994) (להלן: "עניין סוכני התאחדות הנסיעות") כי " מה אם כן, קובע חוזה (...) לגבי המועד או הדרך לסיום החוזה? השאלה אינה פשוטה לתשובה, כיוון שהחוזה לא הועלה על הכתב, ולפיכך התניות שלו צריכות הוכחה בראיות חיצוניות. אין בפנינו ראיה על תניה מפורשת לענין המועד או הדרך לסיום החוזה: לא ראיה כי החוזה נערך לתקופה קצובה, כגון שנה אחת או שנים אחדות, אף לא ראיה כי כל צד זכאי לבטל את החוזה באופן חד-צדדי או בנסיבות מסוימות. לפיכך אין לנו אלא להסיק כי החוזה על פניו, נערך לתקופה בלתי קצובה. מהו, אם כן, דינו של חוזה שנערך לתקופה בלתי קצובה? האם יש להסיק כי חוזה כזה אינו יכול לבוא לידי סיום אלא כפי שנוצר בהסכמה הדדית? השאלה היא, באופן עקרוני, שאלה של פרשות החוזה (...) אולם כיצד יש לפרש את החוזה לענין זה?
ראשית תשובה נעוצה בחזקה (פרזומפציה) שחוזה אינו נערך לצמיתות. אין זו דרכן של הבריות לערוך חוזים על מנת שיעמדו בתוקפם לעולם ועד. אף אין זו מדיניות ראויה, מבחינה כלכלית או חברתית, להקפיא חוזה כמו מומיה, עד שיבוא אליהו. חוזה נועד לחיות בתוך סביבתו, ולהיות מושפע משינויים שהזמן גרמם. אפשר שהשינויים יהיו מהותיים עד כדי כך שלא יהיו יותר לא טעם ולא תכלית בחיי חוזה (...) במצב כזה, אין זה סביר או רצוי לייחס לצדדים לחוזה כוונה להמשיך ולקיים את החוזה באופן מלאכותי. כך הדבר במיוחד בחוזים המתבססים על קשר אישי בין הצדדים, כגון: על יחסי אמון או נאמנות. כאלה הם, לדוגמא, חוזי עבודה, שותפות סוכנות. אם היחסים בין צדדים לחוזה כזה מעורערים, אין תועלת בהמשך הקשר ביניהם. לכן יש לאפשר להם אף באופן חד צדדי, זה מן האחיזה של זה". (שם, בעמוד 6 לפסה"ד).
32. בע"א 442/85 זוהר נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ, פ"ד מד(3), 661, 671 נקבע כי:
".. כשאחד הצדדים מבקש לנתק את הקשר, אין אפשרות ואין טעם לחייב אותו להמשיך בו נגד רצונו. לא ניתן להבטיח קיומם של יחסי אמון בכפייה. הבעיה שלפנינו איננה איפוא, אם חוזה מסחר (...) שנעשה לתקופה בלתי מוגבלת בזמן, ניתן לביטול על ידי מתן הודעה סבירה, אלא מהו אורך הזמן הסביר, הנדרש להודעת הביטול" (להלן: "עניין טרבנול").
33. על חוזה יחס או חוזה ארוך טווח חלים הכללים הקבועים בחוק החוזים ובענייננו יש להדגיש כי ביטול חוזה צריך להיעשות בתום לב ובדרך מקובלת כמתחייב מהוראת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "החוק").
34. בע"א 8854/06 חיים קורפו, עו"ד נ' משה סורוצקין (פורסם במאגרים המשפטיים, ביום 20.3.2008) (להלן: "ענין קורפו") הציג ביהמ"ש מקרים בהתקיימן יחשב הלקוח כמי שהתנהג בתום לב, הגינות ודרך מקובלת כאשר סיים התקשרות באופן חד צדדי למשל מקום בו לקוח לא מעונין בשירותי עורך הדין וסיבתו להפסקת החוזה היא "סיבה הוגנת"; לקוח שאינו מעוניין עוד בפרויקט שלשמו החלה ההתקשרות עם עורך הדין וכדומה.
35. עוד נקבע כי בחוזה המבוסס על יחסי אמון הדדי בו "(...) לקוח אינו מעוניין עוד בשירותיו של עורך הדין וסיבתו להפסקת החוזה הינה סיבה הוגנת, לא יטיל עליו בית המשפט לשלם לעורך דינו פיצויי ציפייה. זאת, מתוך הבנה כי יש לשמר את אותו יסוד אמון ולהבטיח כי ימשיך להתקיים ביחסים שבין עורכי דין לבין לקוחותיהם. החשש הוא, כי אם יידע לקוח, מבעוד מועד, כי בכל מקרה ומקרה יחויב בתשלום פיצויי ציפייה לעורך דינו, הרי שיימנע מלהפסיק את הייצוג וימשיך בהתקשרות שאינה רצויה לו, גם באותם מקרים בהם יסוד האמון של הלקוח בעורך דינו אינו קיים עוד." (ראה לעיל עניין קורפו, בסעיף 17 לפסה"ד).
36. מרבית פסקי הדין שצוטטו לעיל מתייחסים למערכת עבודה שבין לקוח לעורך דינו, אך כמובן שישימים הם גם על שירותי רואי חשבון, וראו תא"מ (ת"א) 31652-11-15 י.א.פ פרוייקטים רפואיים בע"מ נ' רו"ח אחז עפר (פורסם במאגרים המשפטיים, ביום 15.6.2016) שם פסק בית המשפט השלום מפי כב' השופט אריאל צימרמן כי ביחסים בין נותן שירותים (גם שם היה מדובר ברואה חשבון) ללקוח "שאלת סבירות הזמן היא עניין לשיקול דעת כמובן, על יסוד נסיבות המקרה הקונקרטי ובהתאם לאמות המידה שהותוו בפסיקה" (עמוד 4 לפסק הדין).
ומההלכה - ליישומה
37. האם אכן התכוונו הצדדים ל"חתונה קתולית" וקשר בל ינותק לעולמי עד, כטענת התובע, או שמא מדובר בחוזה בדיד למתן שירותים המתחדש מדי שנה בשנה, כטענת הנתבעים? וכן מה היה היקף השירות שניתן? האם אכן התובע היה יועץ על, בכל נושא, זמין לרשות הנתבעים 24/7 כשהנתבע "לא זז בלעדיו", כפי שטוען התובע, או שמא מדובר בנושאים מוגדרים, בתחום ראיית חשבון וייעוץ משפטי, כשיתר העניינים הם אישיים-חבריים, כטענת הנתבעים? בשאלות אלו סבורה שהאמת היא אי שם באמצע. עוד אציין כי גם אם הייתי מאמצת את גרסת התובע במלואה לעניין היקף השירות, הדבר לא היה מעלה או מוריד מהתוצאה אליה הגעתי.
38. לעניין מהות ההתקשרות בין הצדדים, למעשה לא היו מחלוקות עובדתיות עמוקות בין הצדדים – אין מחלוקת שהצדדים הכירו בשנת 1975 בזמן לימודיהם המשותפים; אין מחלוקת שמשנת 1981 החל לתת התובע את שירותיו החשבונאיים, ומאוחר יותר העניק שירותים נוספים עליהם אעמוד להלן. אין מחלוקת שמדובר בחברים קרובים, שהיו מעורבים עמוקות זה בחיי זה, ראו בעניין זה עדויות התובע בעמ' 33 שו' 9-10, שו' 15; עדויות הנתבע בעמ' 45 שו' 16-20; עמ' 46 שו' 29-31; עמ' 47 שו' 2-3; עמ' 69 שו' 24-31; עמ' 71 שו' 13; עדות הנתבעת בעמ' 112 שו' 19, שו' 27; עמ' 113 שו' 13 עדות חן בעמ' 129 שו' 4-6, שו' 11, שו' 14-16.
39. כן אין מחלוקת שהצדדים לא חתמו על הסכם התקשרות בכתב; כי התובע העניק שירותי ליווי חשבונאי, כרואה החשבון המלווה של החברות (עמ' 39, שו' 16-18) וגם שירות משפטי (עמ' 45, שו' 12); אין חולק כי גובה השכר של עדי נקבע על ידו ומאושר ע"י החברות (התובע בעמ' 19 שו' 20-27; הנתבע בעמ' 80 שו' 24-27); אין חולק כי בכל שנה הנתבעים היו מחדשים את מינוי רואה החשבון המבקר באמצעות חתימה על פרטיכלים; אין חולק כי הנתבעים היו מרוצים מעבודתו ושירותיו של התובע, ראו דברי חן: "אני חושבת שעדי עשה עבודה מדהימה ויש לו מקצוע מדהים ולמדתי ממנו הרבה" (עמ' 162 שו' 6).
40. חרף האמור, התובע לא עמד בנטל המוטל על כתפיו להוכיח כי אכן המדובר בהתקשרות ל"עולמי עד" ולא סתר את החזקה הנזכרת בעניין התאחדות סוכני הנסיעות, לפיה "חוזה אינו נערך לצמיתות". מעבר לציטוטים של דברים שנאמרו כביכול מפי הנתבע (והוכחשו ע"י זה האחרון), ונזכרו בתצהיר התובע ובעדותו, בדבר אותה חתונה קתולית כביכול, ראו למשל סעיפים 12, 17,18 לכתב התביעה, סעיפים 25, 45 לתצהיר התובע-ת/2; עדותו לפיה "הסתמך עליו, על הדברים המפורשים שלו" (עמ' 32 שו' 29-30); "יש לי חוזה איתו בעל פה שאנחנו FOREVER חתונה קתולית" (עמ' 33 שו' 9); "ככה הוא חזר על זה לא פעם ולא פעמיים" (עמ' 27 שו' 22-23; עמ' 33 שו' 17);"כל עוד אני חי ואני מנהל את עסקיי" (עמ' 33 שו' 12), לא הובאה כל ראיה אחרת לתמיכה בטענה זו.