5. עינינו הרואות, תיק זה אינו כה מורכב מבחינה עובדתית או משפטית, אך מורכב הוא מבחינה אנושית. יחסי חברות שהיו שזורים במתן שירותים ותשלום לאורך שנים הגיעו לסיומם בטונים צורמים ובהגשת תביעה משפטית בסכום לא מבוטל של 7.5 מיליון ₪. כבר זה המקום לציין (ויש לכך חשיבות בהמשך) שעוד במסגרת כתב התביעה בחר התובע לייחס לנתבע מעשים פסולים ובלתי חוקיים במהלך עסקיו (ראו סעיפים 21-23 לכתב התביעה; סעיפים 46-89 לתצהיר התובע); וכן התנהגות בלתי מוסרית כלפי אשתו, הנתבעת (ראו סעיף 13 לכתב התביעה וסעיפים 30-32 לתצהיר התובע). האם היה מקום לכך? מהם גבולות המותר במסגרת טיעון משפטי? גם לסוגיה זו אדרש להלן, וראשית לטענות הצדדים, בתמצית.
טענות התובע
6. בכתב התביעה נטען כאמור כי התובע והנתבע הכירו בשנת 1975 במסגרת לימודי חשבונאות וכלכלה באוניברסיטת תל-אביב והפכו לחברים קרובים. לאביו של התובע היה באותן שנים משרד בשם "אריה כהן, רואי חשבון", ולימים הקשר החברותי העמיק ולבקשת הנתבע החל התובע להעניק את שירותיו המקצועיים לקבוצת החברות השייכת לנתבע, כמו גם לנתבע ולנתבעת באופן אישי, זאת החל משנת 1981.
7. בכתב התביעה ובתצהיר מגולל התובע מערכת יחסים ארוכה וצמודה, כאשר במישור המקצועי נטען למעשה שהתובע היה "יד ימינו" של הנתבע; כי האחרון נעזר בו בכל סוגיה, בכל "צעד ושעל", הן בהיבט המקצועי והן בהיבט האישי. יחסים אלו באו לידי ביטוי בבילויים משותפים, נסיעות משותפות, ארוחות משפחתיות וכו'. התובע טוען כי הנתבע כינה את החברות ביניהם "חתונה קתולית" ואמר כי יתגרש מרעייתו הרבה לפני שקשריו עם התובע יסתיימו, ראו סעיף 26 לתצהירו. בין היתר משתף התובע את הקורא (ודוק, מכיוון שמדובר בתביעה מסחרית "רגילה" מדובר בהליך פומבי הפתוח לעיניי כל) בתלונותיו של הנתבע שהופנו להורי אשתו (ראו סעיף 28 לתצהיר); בסודות הנתבע ותחושותיו כלפי הנתבעת, ובכלל זה במערכות היחסים שהיו לו כביכול עם נשים אחרות (ראו סעיפים 27-32 לתצהיר).
8. התובע מציין כי בשל אינטנסיביות הקשר בינו לבין התובע, ומאחר וברמה המקצועית נתן שירותים בהיקף של 24/7, נאלץ הוא לצמצם את עסקיו האחרים והקדיש את זמנו לנתבעים ולעסקיהם (ראו סעיפים 38-40 לתצהיר). התובע מציין בסעיף 42 לתצהירו שבשל החברות בין הצדדים נמנע מלדרוש שכר ריאלי עבור עבודתו והעמיד את דרישתו (בשנה האחרונה) על סך של 600,000 ₪, סכום שאינו משקף את כמות העבודה שהושקעה בפועל ומהווה רק 50% מהתמורה הראויה. התובע מציין כי לאור מהות ועומק הקשרים בינו לבין הנתבע, כמו גם להבטחות החזרות ונשנות כי מדובר ב"חתונה קתולית" (ראו סעיף 45 לתצהיר), לא היה צורך לעגן את ההסכמות בכתב.