61. אם אסכם עד כה – נראה מהראיות שהוצגו בפניי שהסיבה לכך שהיחסים בין הצדדים עלו על שירטון נעוצה בבקשתם הלגיטימית של הנתבעים לקבל את פילוח עבודתו של התובע לתחומים (ראיית חשבון; משפטי) ואת היקף השעות המושקע בכל תחום. התובע דחה דרישה זו מכל וכל והחל להפעיל לחץ על הנתבעים, כשסירב לחתום על מסמכים ולהעביר חומרים (ראו אישורו של התובע בעדותו שלא נתן עד היום את דיסקט הגיבוי שהתבקש ממנו, עמ' 26 שו' 8-11).
62. במצב דברים שכזה, כאשר האמון בין הצדדים התערער, כשהתובע יכול היה למנוע את שהתרחש, אם רק נאות היה לספק את אותו פירוט נדרש (ואולי אפילו להוכיח את טענתו כי תעריפיו זולים לאין ערוך מהתמורה אותה הוא מספק), סבורה אני כי ניתוק הקשר, גם אם אזקוף אותו לחובת הנתבעים, היה סביר ומוצדק – ובוודאי ובוודאי שאין כל מקום לשלם לתובע פיצוי ציפייה. אין כל דימיון בין המקרה שלפניו לעניין קורפו; לא היה כל פרויקט על הפרק; לא דבק רבב של חוסר תום לב מעשי הנתבעים, אולי ההיפך הוא הנכון; הנתבעים לא העדיפו רואה חשבון אחר על פניו; לא הייתה לפניהם כל חלופה והם נקלעו למצוקה על מנת לגייס משרד רואי חשבון אחר במהרה, ראו עדותו של הנתבע בעניין זה, בעמ' 64 שו' 9, שו' 18-22.
63. האם יש צורך במתן הודעה מוקדמת מספקת בנסיבות העניין והאם ניתנה? בנקודה זו יש לזכור כי מכתב סיום המינוי יצא ביום 15.10.12, ונזכר בו מועד מוקדם יותר לסיום הקשר – 1.9.12. עם זאת צוין במכתב במפורש שהמכתב אך מעגן דברים שכבר נאמרו בעל פה בין הצדדים, וראו גם מייל הצער לי, שם נאמר במפורש "צער לי שאבדתי אותך!" בנקודה זו איני שוללת כלל ועיקר שאכן ניתנה הודעה מוקדמת יותר לסיום הקשר, ויש לזכור כי הקשר כולו נמשך במשך 31 שנה ללא כל הסכם חתום.
64. בכל מקרה, וגם אם ההודעה ניתנה בדיעבד ביום 15.10.12, אזי לנוכח מסקנותיי בדבר הסיבות שהובילו לניתוק הקשר, ומאחר והגעתי לכלל מסקנה שהתובע, במו ידיו ומעשיו; סירובו לספק פילוח שעות עבודה; סירובו להגיש תחשיב כלשהו לאורו ניתן לבחון את סבירות דרישותיו לשכר; הקשיים שהערים ממועד ה"פיצוץ" – כל אלו מלמדים על כך שהנתבעים לא בחרו מיוזמתם ובמהלך מתוכנן מראש להביא את היחסים לידי סיום. סיום הקשר נכפה מכורח הנסיבות שנוצרו ולפיכך אין כל מקום ליתן הודעה מוקדמת.
65. למעלה מן הצורך ולחלופין, אזכיר את ההלכה בדבר משך ההודעה המוקדמת, כפי שנזכרה בסעיף 19 לעניין התאחדות סוכני הנסיעות: "הזמן הסביר בכל מקרה תלוי במהותו של החוזה ובנסיבות של המקרה, לרבות הסיבות והנסיבות של ביטול החוזה. ראה, לדוגמא, ע"א 355/89עזבון המנוח ניקולא חינאווי ז"ל נ' מבשלת שיכר לאומית בע"מ, פ"ד מו(2) 70, 76-78; ע"א 47/88הרשטיק נ' יכין חק"ל בע"מ (לא פורסם. ראה תקדין 93(2) 1776). בין היתר יש לשקול בכל מקרה את השפעת הביטול על מצב הצדדים. במיוחד חשוב לשקול אם הצד הנפגע מן הביטול צריך זמן כדי להיערך לקראת הביטול, או כדי להקטין את מידת הפגיעה, או כדי להתארגן להסדר חלופי. בסופו של חשבון, בקביעת הזמן הסביר יש לשאוף לאיזון ראוי במידת פגיעה של שני הצדדים, זה כנגד זה".
66. במקרה שלפנינו, אין מדובר במפיץ הנעזר במערך שיווק, עובדים וכו' כדוגמת עניין טרבונל; אין מדובר בעורך דין המפעיל משרד המעסיק שכירים רבים לטיפול בתיקים תלויים ועומדים כבמקרה ידידיה (וגם שם נפסקה תקופה של שנה). לא יכולה להיות מחלוקת שבמהלך 31 שנות עבודה משותפת כבר החזיר לעצמו התובע את כל השקעותיו, ככל שהיו; שוכנעתי כי התובע ידע, או היה עליו לדעת, למצער מתחילת שנת 2012, כי היקף משרתו עלול להשתנות, וזאת לנוכח הדרישה החוזרת לקבל פירוט. לפיכך, איש לא מנע ממנו ליתן פירוט זה או להיערך בהתאם לחלופה. אזכיר כי בעניין התאחדות סוכני הנסיעות קבע בית המשפט שתקופה של חודש היא תקופה מספקת. משכך, בהתחשב בנסיבות שהובילו להפסקת הקשר ומכלול השיקולים הנזכרים לעיל, איני סבורה שיש לחייב בפיצוי עבור אי מתן הודעה מוקדמת.
67. באשר לרכיב אי תשלום שכר העבודה לשנת 2012 – ראשית יש לדחות את הרחבת החזית המבוצעת ביתר שאת בסיכומי התובע. אזכיר כי בכתב התביעה, שמגדיר את גדר המחלוקת ואת הסעדים והסכומים הנתבעים, נתבע בראש נזק זה סכום של 108,568 ₪ בצירוף מע"מ בלבד, כשהטענה היא לביצוע עבודות במשך שמונה חודשים בשנת 2012 (עד סוף חודש אוגוסט 2012). בסיכומים צמחה דרישה זו לסך של 284,679 ש"ח ועבור 10.5 חודשים. אין להתיר הרחבת חזית זו שכן מדובר בטענות עובדתיות חדשות.
68. לגופה של דרישה (המקורית), סבורה אני כי יש לקבלה. התובע כאמור כלל דרישה זו בכתב התביעה ובתצהיר, וצירף את ראיותיו. בעדותו הסביר כי קיבל לידיו סכומים שונים במהלך שנת 2012, אולם את חלקם יש לזקוף לשנת 2011. הנתבעים מצידם לא הציגו כל תחשיב נגדי, ולמעט אמירתו הכללית של הנתבע לפיה התובע קיבל מעל ומעבר, ראו עדותו " אני לא חושב שאני חייב לו עוד אגורה" (עמ' 105 שו' 18-21), לא הוצג בפניי כל פירוט. אציין כי ראש נזק זה זכה להתעלמות גם בסיכומי הנתבעים, ולפיכך קובעת אני כי הנתבעים נותרו חייבים לתובע סכום של 108,568 ₪ בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.2012 ועד התשלום המלא בפועל, וזו בלבד.
69. היש מקום להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבעים 1-2 באופן אישי בתשלום הנזכר בסעיף 67 לעיל? ראשית, משדחיתי את מרבית דרישות התובע, וכל שקבעתי לתשלום הינו יתרת שכר העבודה, סבורה אני כי אין כלל צורך לדון בטענות אלו, ואותו גורם ששילם לתובע את שכרו השנתי, הוא זה שישא ביתרת השכר, כלומר הנתבעות 3-12.
מעבר לצורך, ומכיוון שלדברים משמעות גם לגבי שאלת הוצאות המשפט, סבורה אני כי המקרה דנן אינו עולה לכדי מקרי הקיצון החריגים בהתקיימם יש לייחס חוב של חברה לבעל מניות בה. המקרים המנויים בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות") אינם מתקיימים- לא הוכח כי נעשה מעשה הונאה כנגד התובע; לא הוכח כי נלקח סיכון בלתי סביר המסכן את החברה, להפך פעולות הנתבע נעשו על מנת לצמצם עלויות בחברות ולשם התייעלות בהן ולא מצאתי כל דופי בהתנהלות הנתבע או הנתבעת, בוודאי לא אלו המצדיקים הטלת אחריות אישית על מנהלים.
70. באשר להטלת אחריות אישית על הנתבעת, בתצהירו העלה התובע טענות לפיהן: "... רשל משמשת יועצת בכירה ולמעשה ה"מוח" מאחורי העסקים" (סעיף 6 ל-ת/2); "רשל (...) קבעה את שם המותג "צ'ק אפ" לרשת התקריות..." (סעיף 6 לת/2); כי הנתבעת הייתה מעורבת בהחלטה להפסיק את ההתקשרות עימו (סעיף 12 לת/2); בין היתר לנוכח טענות אלו דחיתי את בקשת הנתבעת לסילוק על הסף של התביעה כנגדה, וקבעתי כי יש לברר בראיות את מידת מעורבותה בעסקים.
71. מחקירת הנתבעת התרשמתי כי העסקים הם בטיפולו הבלעדי של הנתבע ואילו הנתבעת הייתה במרבית שנותיה עקרת בית, למרות שהיו לה זכויות חתימה בחברות (עמ' 116 שו' 6-18); לאחר מכן שימשה הנתבעת לכל היותר כמפקחת בסניפים והחל משנת 2012 (עמ' 94 שו' 20-28). התובע עצמו אישר שהנתבעת מעולם לא אישרה לו דוחות כספיים של החברות ושהיא לא חברת הנהלה או בעלת מניות בהן (עמ' 16 שו' 24-28). התרשמתי שהנתבע לא היה מתייעץ עימה בעסקים וכי היא כלל אינה בקיאה בתחום (עמ' 121 שו' 11-19); מסקנה זו עולה בקנה אחד עם בקשתו של הנתבע לפיה לאחר שילך לבית עולמו חתימה של הנתבעת לבדה אינה מספיקה ויש צורך בחתימה נוספת של אחד המנהלים (עמ' 113 שו' 8-10; עמ' 58 שו' 21-25; עמ' 59 שו' 27; עמ' 60 שו' 1-4). הגעתי לכלל מסקנה שהנתבעים 1-2 מעולם לא שילמו לתובע מחשבונם האישי והתשלומים נעשו בשיקים מחשבונות החברות בלבד (עמ' 99 שו' 29) וכי התובע לא ביקש לעשות הסכם נפרד עם הנתבעים או דרש תשלום מכיסם (עמ' 52 שו' 21-23) .
72. מסקנתי מכל המקובץ הינה שאין כל מקום להורות על חיוב אישי של הנתבעים 1-2. לעניין הנתבעת התרשמתי שלא היה מקום לשרבבה מלכתחילה לכתב התביעה, ואדרש לעניין זה גם להלן, עת אדון בשאלת הוצאות המשפט.
סיכום לקראת סיום
73. מתביעתו של התובע לא נשאר כמעט דבר: תביעה על סך של 7.5 מיליון ₪, אשר הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, וכללה 12 נתבעים, כולל מנהל החברות ואשתו, נדחתה כמעט במלואה, וכל שנותר הוא חיוב על סך של 108,568 ₪, המהווה את יתרת השכר לו זכאי התובע עבור שירותיו. לא "חתונה קתולית"; לא הבטחות לשיתוף פעולה לעולמי עד; לא רמאויות, שחיתויות, גניבות ובגידות – לא הוכח דבר מכל האשמות חמורות אלו, טענות שמראש דורשות רף הוכחה מוגבר. נותרנו עם חברות אמתית ואמיצה, אשר היתה מעורבת במתן שירותים, שבאה לקיצה, על רקע דרישות כספיות שלא נענו.
האם היה מקום להגיש את התביעה כפי שהוגשה? האם בחסות ההליך השיפוטי וזכות הגישה לערכאות הנייר סובל הכל? סבורה אני כי יש להשיב על כך בשלילה.
74. במקרה הנדון, מפנה אני למכתב סיום המינוי. כבר ביום 3.10.2012, דהיינו בטווח של חודשיים מאותה פגישה סוערת, הציעו הנתבעים לתובע "לפעול באופן ענייני להסדרת סיום היחסים המקצועיים ביננו, לרבות ביצוע כל תשלום המגיע לך וזאת במנותק מביצוע הפעולות המפורטות לעיל". התובע לא הרים את הכפפה; לא הציג חשבון מסודר הכולל את דרישותיו, ובחר כאמור להגיש תביעה, שלוש שנים מאוחר יותר, על סכום מנופח ומוגזם של 7.5 מיליון ₪.
75. סבורה אני כי לא רק סכום התביעה הינו מופרך, אלא גם העילות והדרישה לתשלום השכר השנתי למשך 16 (!) שנה קדימה, מעבר לגיל הפנסיה של התובע; ללא הפחתת ההוצאות שבוודאי היו נגרמות לו אילו עבד עבור התובע; ללא תימוכין ולו באסמכתא משפטית אחת המלמדת על תקדים שכזה.
76. כאן אשוב ואזכיר את ההתנהלות מול הנתבעת לאורך ההליך – החל מההחלטה לכלול אותה כנתבעת ישירה בתיק; עבור בדרישות לחייב אותה במענה לשאלון מטריד ובלתי רלוונטי; בדרישה לחקור אותה בחקירה נגדית, עוד בטרם הגישה תצהיר. קשה להשתחרר מהרושם שצירופה כנתבעת להליך נעשה מטעמים טקטיים.
77. ומעל לכל – בחירת התובע, במודע, הן בכתב התביעה, הן בתצהיר, הן בחקירות הנגדיות, הן בסיכומים, להזכיר ולהאריך בטענות בלתי רלוונטיות בעליל – הן הטענות האישיות, הנמוכות, הצהובות, שנועדו להציג את הנתבע באור שלילי, אגב רמיסת צנעת הפרט (נימוק שהעלה התובע בזמנו על מנת להצדיק את סירובו ליתן פירוט שעות עבודה). הבהרתי כבר במהלך ההליך כי בית המשפט לא יתן לכך יד; לא ראיתי מהי הרלוונטיות בטענות וכיצד הן יכולות להשפיע על הפיצוי לו יהא זכאי התובע, אם בכלל – אלא אם יש ממש בדבר הנתבע ב"מייל הצער לי", שם נאמר צער לי שאתה חושב שתחזיק אותי מהביצים".
אוסיף ואומר כי גם אם כל הטענות הללו נכונות (ואיני קובעת כך), לא היה בכך כדי לשנות כהוא זה מהחלטתי.
78. על סף הסיום אין לי אלא להצטרף לתחושותיה של חן, שהשיבה לשאלת בימ"ש כיצד הגיבה למקרא כתב התביעה, ראו עמ' 161 שו' 18-24: "אני חושבת שאין לזה בסיס, והיה לי מאוד עצוב לראות שזה מגיע לכזה מקום. ואם יורשה לי, גברתי, רק משפט אחד. אני חושבת שההתנהלות פה היא לא יודעת אם אני צריכה אפילו להגיד, נראה לי שאת רואה את זה בעצמך, אבל זה הגיע למקומות מאוד ירודים ואני חושבת שמבחינתי המקום הירוד המשמעותי היה לפני יומיים, כשנודע לי שמר כהן ובא כוחו פנו לגרוש שלי וניסו בכל דרך אפשרית למצוא לכלוך או פרטים לא מחמיאים עלי כדי לבוא וכנראה להשתמש בהם היום. זה נראה לי סימפטום של כל מה שמתחולל פה וזה עצוב נורא שזה מגיע למקום כזה". ובהמשך, בעמ' 162 שו' 6-16: "אז אני חושבת שההיבט הכספי פה מכוער והוא הלך למקום מיותר, נמוך ולא נכון", מילים כדורבנות.
79. לאור כל האמור לעיל, הנני דוחה את התביעה שהוגשה כנגד הנתבעים 1-2 במלואה. התובע ישלם לנתבעים אלו הוצאות משפט בסך של 150,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום.
הנני מחייבת את הנתבעות 3-12 לשלם לתובע סך של 108,568 ₪ בצירוף מע"מ כדין ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.2012 ועד התשלום המלא בפועל וזאת תוך 30 יום מהיום. מאחר ובעת פסיקת הוצאות משפט רשאי בית המשפט להתחשב בדרך ניהול ההליך וכמובן בתוצאה, ראו תקנה 512 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984, איני עושה צו להוצאות לטובת התובע. כל צד ישא בשכר טרחת עדיו ובהוצאות התמלול.
המזכירות תשגר פסק דין זה לידיעת הצדדים ובאי כוחם ותסגור את התיק.
ניתן היום ד' באלול תשע"ט, 04 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.
בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן
חנה פלינר