14. עוד אעיר כי כב' השופט י' טירקל, אשר סבר בדעת מיעוט כי סעיף 374 לפקודת החברות מקים עילת תביעה חדשה בפירוק, ומשכך ממילא לא יכולה להתיישן קודם לפירוק, ציין כי אף גישה הרואה בסעיף האמור כמכשיר דיוני-גרידא אינה צריכה להוביל למסקנה כי יש לייחס לתאגיד את ידיעת נושאי המשרה הנתבעים. בשל חשיבות הדברים לענייננו, אביאם כלשונם:
"אולם, אפילו לא נראה בסעיף 374 לפקודת החברות מקור לעילה חדשה אלא מקור לסמכות נוספת או לסעד נוסף בידי הכונס הרשמי, המפרק, נושה או משתתף, הרי שיש לפרש את הסעיף כאילו הוא דוחה את השימוש בסעד שיצר כך שהתקופה שבה זכאים הללו להשתמש בסעד זה מתחילה ביום שבו נודעה להם העילה. שאם לא תאמר כן, הרי שאתה מקהה את שיניו של הסעיף, כך שלא ניתן יהיה לעשות בו שימוש לגבי מעשים פסולים שגילו הכונס הרשמי, המפרק, נושה או משתתף, אחרי שחלפו שבע שנים, או יותר, מזמן שנעשו. תוצאה זאת המגבילה את השימוש בסעד רק למעשים שנעשו בתקופת שבע השנים שקדמה לגילויים, אינה מתקבלת על הדעת. [...] נשאלת השאלה אם מטעמים של מדיניות משפטית, ראוי לייחס לתאגיד את ידיעתם של נושאי משרה בו, שעשו מעשים פסולים על-מנת להיטיב עם עצמם, תוך פגיעה בתאגיד. לדעתי, חייבת התשובה לכך להיות שלילית. תורת האורגנים באה לשרת יעדים חברתיים מסוימים. אין היא באה להגן על נושא משרה שסרח על-ידי יצירת מצב שבו נשללת מן החברה, או מן המפרק, האפשרות לתבוע אותו בגין מעלליו. [...] משעת מינויו של המפרק יש לראות אותו – לצורך התובענה לפי סעיף 374 לפקודת החברות – כמין 'קטן שנולד', החף מכל ידיעה, אמיתית או קונסטרוקטיבית, בדבר מעשיהם של נושאי משרה שסרחו" (שם, בעמודים 211-209; ההדגשה הוספה, י.ו.).
15. הנה כי כן, נקבע בהלכת מרכז הארגזים כי ככל שעובר להליך הפירוק לא נודעו לאורגן רלוונטי בחברה – אשר "ידו לא היתה במעל" – העובדות המקימות את עילת התביעה נגד נושאי משרה אחרים בחברה, ולא ניתן היה לגלות עובדות אלה "בשקידה ראויה" על-ידי אורגן "תמים" בתקופה שקדמה לפירוק, הרי שתקופת ההתיישנות לא תחל להימנות עד למועד שבו נודע לבעל תפקיד בהליך הפירוק – בפועל או בכוח – על עילת התביעה (ראו שם, בעמודים 213-212; ראו והשוו גם: ע"א 4845/04 קליין נ' בלס, [פורסם בנבו] פסקאות 8-7 (14.12.2006); ע"א 6187/15 פסגות קופות גמל ופנסיה בע"מ במעמדה כנאמן לעמיתי "קרן הפנסיה של הסתדרות העובדים הלאומית בע"מ" נ' צולר, [פורסם בנבו] פסקה 53 (28.5.2018)).
האם יש להחיל את הלכת מרכז הארגזים אף כאשר במועד הפירוק חלפו למעלה משבע שנים מיום היווצרות עילת התביעה?
16. בענייננו, כאמור, טוענים המבקשים כי יש לקבוע שתחולתה של הלכת מרכז הארגזים מתוחמת אך למקרים שבהם במועד הפירוק חלפו פחות משבע שנים מעת הולדתה של עילת התביעה נגד נושאי המשרה. אני סבורה כי דין טענה זו להידחות, שכן אין כל הצדקה עניינית להבחין באופן קטגורי לעניין החלתה של דוקטרינת ה"התיישנות שלא מדעת" – בין מצבים שבהם במועד הפירוק חלפו למעלה משבע שנים ממועד היווצרות עילת התביעה לבין מצבים שבהם במועד הפירוק טרם חלפו שבע שנים כאמור. כפי שבואר לעיל, תקופת ההתיישנות כלל לא מתחילה להימנות כל עוד אין לתאגיד, באמצעות אורגן שלו, ידיעה סובייקטיבית או אובייקטיבית בדבר העובדות המקימות את עילת התביעה של התאגיד. לצד זאת, נקבע בהלכת מרכז הארגזים כי אין לייחס לחברה את ידיעתם של נושאי המשרה בה על עילת תביעה העומדת לחברה נגדם, על-מנת "שֶׁלֹּא יְהֵא חוֹטֵא נִשְׂכָּר" (חלה ב, ז). הנמקה זו כוחה יפה אף במקרים בהם חלפו למעלה משבע שנים ממועד היווצרות העילה ועד מועד הפירוק, שכן בהיעדר ידיעה סובייקטיבית או אובייקטיבית של אורגן אחר בחברה אשר "ידו לא היתה במעל" בדבר העובדות המקימות את עילת התביעה, מניין תקופת ההתיישנות של התביעה כלל לא החל. במצב דברים מעין זה, מרוץ ההתיישנות יחל אך ורק עם כניסתה של החברה להליך פירוק, עם מינויו של בעל תפקיד, ועם היוודע עילת התביעה לבעל התפקיד האמור – בפועל או בכוח.
מן הכלל אל הפרט
17. יישום הדברים שלעיל על עובדות המקרה שלפנינו מחייב בחינתם של שני תנאים מצטברים: ראשית, האם עובר למינוי המפרק אחז אורגן "תמים" כלשהו בחברה בידיעה סובייקטיבית על אודות העובדות המקימות את עילת התביעה? ככל שהתשובה על כך תהא שלילית, יש להוסיף ולבחון, האם במישור האובייקטיבי יכול היה אורגן מעין זה לגלות העובדות האמורות בשקידה ראויה? ואמנם, בבקשה דנן, כמו גם בבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי, לא טענו המבקשים כי העובדות המקימות לכאורה את עילת התביעה של החברה נגדם נודעו לאורגן רלוונטי אחר בחברה בתקופה אשר קדמה למינויו של המפרק. כמו כן, המבקשים לא העלו כל טענה לכך שניתן היה לגלות עובדות אלו בשקידה ראויה. לפיכך, לא ראיתי להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה מרוץ ההתיישנות של עילת התביעה נגד המבקשים החל רק במועד בו נודע למפרק על העובדות המקימות עילה זו, וזאת על אף שבמועד הפירוק חלפו למעלה משבע שנים מעת היווצרותה.
18. עוד יש להבהיר כי הדברים אמורים ביתר שאת לעניין שאלת התיישנותה של תביעת המפרק בענייננו בכל הנוגע להיבטיה המבוססים על עילת ניהול במרמה לפי סעיף 373 לפקודת החברות. שכן, כפי שנפסק לא אחת, בתביעה אשר עילתה תרמית חל סעיף 7 לחוק ההתיישנות, ומשכך אין די בידיעה אובייקטיבית כדי להתחיל את מניין תקופת ההתיישנות של תביעה כאמור, ומרוץ התיישנותה מושעה עד לקיומה של ידיעה סובייקטיבית. על כן, מרוץ ההתיישנות של תביעה מכוח סעיף 373 לפקודת החברות מתחיל אך מיום שנודעו בפועל למפרק העובדות המהוות את עילת התביעה (ראו והשוו: ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד מג(4) 861, 871-867 (1989); ע"א 9800/01 שאוליאן נ' אפרמיאן, פ"ד נח(4) 389, 399-398 (2004); רע"א 3032/08 רייך נ' כהן, פסקה 8 (2.9.2009); כן ראו: חבקין, בעמוד 189; כהן, בעמודים 984-983).
19. נוכח האמור, המסקנה היא כי אין להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא לסלק את בקשת המפרק על הסף מחמת התיישנותה.
20. בטרם סיום, ראיתי לדחות אף את טענת המבקשים לסילוק בקשת המפרק על הסף מחמת שיהוי, וזאת, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, נוכח חוסר שיתוף הפעולה המתמשך מצדם של המבקשים עם בעלי התפקיד שמונו לחברה אשר עיכב את הליך בירורן של העובדות הרלוונטיות הנדרשות לצורך הגשת הבקשה למתן הוראות.
21. כמו כן, לא ראיתי להיעתר אף לטענתם של המבקשים לפיה אין מקום להידרש לבקשת המפרק כל עוד תביעות החוב בתיק הפירוק טרם הוכרעו על-ידו, וזאת משלא הצביעו על כל מקור בדין לקיומה של דרישה כאמור לצורך הגשת תובענה לפי סעיפים 374-373 לפקודת החברות. זאת ועוד, כפי שעולה מתשובתו של הכנ"ר ונוכח הנסיבות שבענייננו, הרי שהמפרק אף פעל בהתאם לנהלי הכנ"ר בנדון.
22. סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל, דין הערעור להידחות.
המבקשים יישאו יחד בהוצאות כל אחד מן המשיבים בסך של 2,500 ש"ח.
ניתן היום, כ"א בכסלו התש"ף (19.12.2019).
ש ו פ ט ת