אבא שלי – דוד אפיק - נפטר מקורונה בדצמבר, 2020, למרות שמעולם לא נדבק בוירוס. אבא שלי הוצא להורג בגיל 86 על פי גזר דין מוות שהטילה עליו ממשלת ישראל, למרות שמעולם לא קיבלה החלטה להרוג אותו. להיפך, גזר הדין הוצא במחדל, על ידי כך שהממשלה החליטה לא לבצע פעולות נדרשות. האמת שהממשלה לא באמת החליטה לא לבצע פעולות, היא פשוט לא החליטה לבצע. מאמר זה לא נועד כדי לגרום לציבור להצביע בבחירות באופן שיוודא שהאשמים במותו של אבי לא יהיו עוד בממשלה, לעולם, משום שכל אחד הזכאי להצביע אמור להיות חכם מספיק להגיע למסקנה הזו בעצמו. אני רק רוצה, כעורך דין המתמחה בליווי של דירקטוריונים וחברות, שמנהלים (ולא אמור להיות הבדל בהתנהלות בין שר בממשלה למנהל בחברה) יבינו, שאין דבר כזה "לא לקבל החלטה" משום שאי קבלת החלטה היא לעתים החלטה לקבל החלטה הפוכה.
אבא שלי התייתם מאביו בגיל 8, בתקופה בה סיכוייו לשרוד היו אפסיים, אך למרות זאת הצליח בשתי ידיו ללמוד בעצמו ולהתמודד מול אחרים שהגיעו עם רקע וסיוע מהבית. הוא נבחר לראש רשות למרות שלא היה פוליטיקאי, ואולי דווקא בשל כך. הוא לא היה משכיל אבל היה מאוד חכם. כשנבחר לראש רשות, לאחר מספר שנים פרש כי אמר שקדנציה של ראש רשות חייבת להיות מוגבלת בזמן כי אין לו מונופולין על ההחלטה מה נכון לעשות. מאוחר יותר נבחר מחדש.
משך 12 שנה הוא היה גם ראש המועצה המקומית רמות השבים, גם איש צוות אוויר באל על, שטס בכל רחבי העולם וגם, במקביל, בנה לעצמו נגריה מאחורי הבית ובה יצר ריהוט למשפחה ולחברים, כשאת מלוא המיומנות רכש בעצמו. ואז, בערוב ימיו, כשהחל לאבד את זה, אבל עדיין יכולים היו הוא ואמא שלי לחיות עוד מספר שנים בכבוד, הממשלה החליטה להוציא גזר דין מוות וללא הליך הוגן (ללא הליך בכלל!), לשים את אבא שלי במאסר בית על ידי כך שהחליטה שלא לטפל בנושא הקשישים ובכך לשים את כל הקשישים במאסר בית שמשמעו עבורם גזר דין מוות.
אל דאגה, משפטית הממשלה לא אחראית. רק לאחרונה, בפסק דין תמוה, בית המשפט למשפחה קבע שהממשלה לא אחראית בנזיקין בגין לידה של תינוקת עם מומים למרות שבמשך 18 שנה נמנע משרד הבריאות מלאמץ בישראל המלצות בינלאומית ליטול חומצה פולית בעת ההיריון. בית המשפט קבע שלא יתערב בשיקול הדעת של משרד הבריאות למרות שלא היה כאן שיקול דעת. להיפך, היה כאן העדר שיקול דעת במשך שנים רבות. באותו פסק דין תמוה בית המשפט גם קבע שאין אשם תורם לתובעים, הורי התינוקת, שמסיבות דתיות נמנעו מלהפסיק את ההיריון ובחרו במכוון להוליד ילדה עם מומים. צריך היה להיות להם אשם תורם של 100%, כי אי קבלת החלטה היא קבלת החלטה.
חוק החברות קובע, כי נושא משרה מחויב לפעול במיומנות, לאחר קבלת מידע ולאחר הפעלת שיקול דעת. דירקטוריון חברה שבמשך תקופה לא מקבל החלטות בשל חשש שאולי יטעה או בשל שיקולים פוליטיים פנימיים חשוף לתביעה של בעלי המניות על הנזק שנגרם להם בשל התרשלותו, מכיוון שאי קבלת החלטה נדרשת כמוה כקבלת החלטה שלא לקבל את ההחלטה הנדרשת. זהירות יתר והימנעות מקבלת החלטות הן הפרות של חובת הזהירות. אגב, גם אם הסיבה לכך היא חוסר יכולת של הדירקטור או חוסר זמן. בעניין שנדון בבית המשפט העליון בשנת 2016 נקבע שבמקרה בו דירקטור מבין שאינו כשיר לבצע את עבודתו או שאין לו זמן לבצע אותה, עליו להודיע לחברה על פרישתו מהתפקיד ואי הודעה כזו מהווה התרשלות. (שרים בממשלה צריכים לנהוג באותה צורה ולהיות אחראים אישית אם לא עשו זאת!)
בעניין בנק צפון אמריקה אף קבע בית המשפט העליון בשנת 2003, כי לא רק שדירקטור נדרש להיות מעורב ולהשתתף בישיבות דירקטוריון, אלא שלעתים אף מוטלת עליו החובה לדרוש את כינוסו של הדירקטוריון במקום שהדירקטוריון נמנע מהתכנסות.
ומה לגבי אבא שלי? מכיוון שזה לא מאמר פוליטי אלא מאמר על דיני החברות והאופן בו נושאי משרה אמורים לפעול, לא אסיים בהמלצה לזכור בבחירות הבאות מי לא קיבל החלטות, מי הפר בעצמו את ההחלטות שהוא עצמו קיבל ומי לא פוטר מייד, כפי שהיה קורה בכל חברה המכבדת את עצמה, לאחר שהתעלם מההחלטות שהוא עצמו היה שותף לקבלתם, או כפי שתיאר זאת ג'ורג' אורוול כבר ב-1945: "כל בעלי החיים שווים אך ישנם כאלו ששווים יותר"...