58. אמת נכון הדבר, והנתבעות לא הכחישו זאת במהלך עדויותיהן (ראו עדות שרון בעמ' 265; עדות שמעון בעמ' 197 שו' 7, עמ' 198 שו' 9), שבמהלך תקופת המשא ומתן התובעים הוצגו כ"שותפים". לא די בכך כדי לחלוץ את המסקנה שבין הצדדים נכרת הסכם משפטי מחייב, וסבורה אני כי לדרך הצגה זו יש שני הסברים עיקריים: האחד, יחסי הקרבה בין הצדדים, עליהם עמדתי בסעיפים 42-44 לעיל. שרון כאמור ראתה בירון כ"אח", ושרון לסנונית היא "כמו אישתי", ובמערכת יחסים שכזאת דרגת החשדנות, הזהירות והחששנות מ"פיצוץ" אינה כמו במערכת יחסים רגילה. לכן, גם בשלב המשא ומתן לא היססו הנתבעות להציג את התובעים כ"שותפים".
59. בנוסף, יש לזכור את יחסי הכוחות והידע בתיק זה. שרון הייתה מנהלת השיווק של המלון עם מינוי הנאמן; היא חיה ונשמה את המלון, וראו את עדותה בעמ' 268 שו' 4-17, שם מתארת היא את מורכבות המלון הספציפי. שרון היא זו שעניינה את ירון ביצירת השותפות; היא זו שאמורה הייתה לחשוף בפניו את המידע הדרוש על מנת להעריך את כדאיות ההשקעה. בהיותו "אח", ביקשה, ובצדק, לייתר בעתיד כל טענה בדבר הסתרת מידע, ובלשונה: "...רציתי ממקום טוב באמת, ממקום טוב לתת להם את כל האינפורמציה, שלא יגידו לי מחר רגע, איך לא אמרת לי שזה ככה, איך לא אמרת לי שיש נאמן..." (עמ' 266 שו' 13-16); " רציתי באמת להראות להם את המצב של המלון as is" (עמ' 266 שו' 2-3). גם בעניין הפנייה למשרד התיירות, שם הוצגו התובעים כשותפים, אין לראות כראיה לקיומה של השותפות, אולי ההיפך הוא הנכון. אזכיר כי בטרם נשלחה פנייה זו, בקשה שרון את רשות התובעים להציגם בפני משרד התיירות כשותפים, וזאת בהיותה מודעת לכך שטרם נחתם בין הצדדים הסכם, טרם סוכמו התנאים וטרם הועברו כספים. משכך בקשה את רשותם להציגם כשותפים, למרות ששלב המשא ומתן לא תם. והרי אם הייתה מגובשת כבר שותפות, מדוע יש צורך ברשותם?
60. מנימוקים אלו המפורטים לעיל עולה שגם ברשימת הפעולות אותם ביצעו כביכול התובעים (וראו רשימת השחזור של משה), אין כדי להוביל למסקנה שבשותפות מוסכמת עסקינן. מקבלת אני את גרסת הנתבעות, הנתמכת בעדות שמעון, לפיה פעולות אלו בוצעו על ידי התובעים במטרה לבחון את כדאיות ההשקעה (שרון בעמ' 284 שו' 1-7; שמעון בעמ' 213 שו' 7-8), ואין מדובר בפעולות אופרטיביות הדרושות לתפעול המלון.
61. "יחסי הכוחות" הנזכרים לעיל, בהם שרון וסנונית הן בעלות הידע הנדרש על מנת להעריך את כדאיות ההשקעה, גרמו להן כאמור לחשוף את התובעים לנתונים ולהציגם בפניי גורמים (וביניהם הנאמן והדיירים) כ"שותפים", וזאת עוד בשלב המשא ומתן. ומה אמורים היו התובעים לתת בתמורה? התשובה היא השקעה, וראו עדות שרון בעמ' 251 שו' 7: "הם היו צריכים להעמיד כסף. כל הרעיון היה להעמיד את הכסף". ראו גם עדות סנונית: "אני אומרת שרציתי מהם רק כסף, לא שום דבר אחר" (עמ' 321 שו' 13). זו היתה התכלית המסחרית של הסכם השותפות, והסכם כידוע יש לפרש על פי תכליתו זו ולבחון האם אנשי עסקים סבירים היו מתקשרים בהסכם בנסיבות הנטענות, ראו בע"א 345/89 נאות דברת נ' מעליות ישראליפט י.מ.ש. אילן ניהול והשקעות בע"מ וערעור שכנגד [פורסם בנבו] [14], בעמ' 355 מפי השופט חשין: "ענייננו עתה הוא בפירוש הסכם, ומחובתנו לנסות ולרדת לסוף דעתם של בעלי ההסכם כאנשי עסק סבירים המבקשים להשיג מטרה מסחרית משותפת".
62. במקרה הנדון, כשחלקו של כל צד בעסקה ברור, היוזמה והידע למיזם זה הינם נחלת הנתבעות, אין זה סביר בעייני שהנתבעות היו מתקשרות בהסכם מחייב בטרם ביצוע אותה השקעה. משכך, ומשהשקעה זו בוששה להגיע, והנתבעות נקלעו למצוקה שכן החזקה במלון כבר עברה לידיהן והשקעה מצד התובעים – אין, ונוספה על כך הדרישה לקבלת דמי ניהול לטריפל, סבורה אני כי פרישתן משלב המשא ומתן הייתה בתום לב. אין לי אלא להפנות לעדותה הציורית והאותנטית של סנונית, אשר תיארה את המצב אליו נקלעו הנתבעות :" אני אומרת שהם השלו אותנו ושהם האמינו בתוך תוכם שהם יצליחו לגייס את הכסף והנה הם לא הצליחו, אבל הם כמעט גמרו אותי " עמ' 322 שו' 7-9); ובהמשך: "... ברור שמחפשות משקיע, אני כרגע אמרתי לך שכל החיים שלי גמרו אותי ואת האחים שלי ואת כל מי שעובר לידי, כל דוד שעבר לקחתי לו חצי מיליון" (עמ' 331 שו' 8-10).
63. לאור מסקנותיי לפיהן הצדדים היו מצויים בשלב הטרום חוזי; ופרישת הנתבעות מהמשא ומתן נעשתה בתום לב; אין כל מקום לדון בפיצוי, לא בפיצויי הסתמכות ולא כל שכן בפיצויי קיום. אוסיף ואומר בנקודה זו שיש ממש בטענות הנתבעות לגבי כימות גובה הפיצוי, שכן הרווחיות הנטענת של תור קלאב לא נתמכת בחוות דעת מומחה, וכך גם השכר הראוי אותו מבקשים התובעים לפסוק. דבריי אלו נאמרים כאמור למעלה מן הצורך, שכן לא ראיתי מקום לפסוק לטובתם פיצוי כלשהו.
סוף דבר
64. התביעה נדחית. התובעים ישלמו לנתבעות את הוצאות המשפט הכוללות את הוצאות התמלול ושכר העד שמעון (ככל ששולם), ושכר טרחת עורך דין בסך של 75,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.
המזכירות תדוור לצדדים ובאי כוחם עותק מפסק דין זה.
ניתן היום, כ"ט טבת תש"פ, 26 ינואר 2020, בהעדר הצדדים ובאי כוחם.
חנה פלינר