ובהמשך...
"[...] הוריו וילדו של אדם הם חלק מאישיותו, חלק מ"אני" האישי, המשפחתי והחברתי שלו, אולי יותר משמו. אמנם זהות הוריו אינה דבר הניתן לבחירתו וקביעתו של אדם, אולם התייחסותו של אדם לזולתו כאל בנו-בתו, או התייחסות הבן-הבת לאדם כאל הורהו, מבטאת את אישיותו, רגשותיו וחובותיו במישור האתי-מוסרי: בנסיבות ממתאימות יהיה זה מוצדק לתת ביטוי ליחס זה גם בהיבט המשפטי. במקרים המיוחדים בהם נסיבות חייו של אדם יצרו בינו לבין זולתו קשר שכמוהו כקשר הורי, והוא קשר אמתי וכן - ראוי כי תישמר ותכובד חירותו למסד קשר כזה כחלק מכבוד האדם לו הוא זכאי. לא יהא זה מוגזם לומר, כי ראוי רצון זה לכיבוד לא פחות ואולי יותר מאשר חירותו המוכרת לכל התקשרות הסכמית ורצונית אחרת...".
31. הזכות להורות חובקת שני שלבים חשובים בחיי המשפחה - הזכות להעמיד צאצאים והזכות לגדלם. הגלובליזציה של הליכי הפריון מעמידה אף היא את מערכת המשפט בפני אתגרים רבים. העידן הגנטי והשימוש הגובר בטכניקות הולדה מלאכותיות הביאו עמם תקווה חדשה לאלה החפצים בהורות. ואולם, למול הקדמה בעולם המדע והרפואה, ניצבת מערכת משפט מסורתית שמתקשה להדביק את הפער של אותם מקרים עמם היא נדרשת כעת להתמודד. כך למשל, נאלצים בתי המשפט ליצוק תוכן ומשמעות למונח "הורות", נוכח היעדרה של חקיקה המגדירה "הורות" מהי. עוד נדרשים בתי המשפט להתמודד עם ההשלכות המשפטיות שמביאות עמן טכניקות ההולדה המודרניות, וזאת, כפוף לנורמות חברתיות, דתיות ומשפטיות (יהודית מייזלס, "קול הדם במקום קול אדם: דיון בבג"ץ 566/11, 6569/11 ממט-מגד נ' משרד הפנים", מבזקי הארות פסיקה 28 (2014), עמודים 46-56; פנחס שיפמן "על המשפחה החדשה קווי פתיחה לדיון" עיוני משפט כח', בעמוד 662).
32. החוק הישראלי אינו מגדיר באופן מפורש מיהו הורה או מהם הקריטריונים אותם נדרש אדם להוכיח כדי שהמדינה תכיר בו כהורה. מציאות זו, הפכה בולטת עם התפתחותן של טכניקות הולדה מתקדמות אשר הביאו עמן תקווה חדשה לזוגות אשר מסיבה כזו או אחרת לא יכלו להביא ילד לעולם. אל מול נפלאות הטכנולוגיה, נותר בית המשפט חסר כלים מספקים כדי להתמודד עם שלל המקרים אשר החלו להגיע לפתחו, במסגרתם נשמע קולם של בני זוג אשר כל כמיהתם הייתה להכרה בהורותם חרף היעדר זיקה ביולוגית או גנטית לילדם.
33. במהלך השנים, החלה להתגבש עמדה חדשה בפסיקת בתי המשפט, לפיה אין לקדש את ההורות הביולוגית ולהעניק לה מעמד בלעדי. אט אט, החלו להינתן החלטות שיפוטיות, קרי, "צווי הורות פסיקתיים" אשר נתנו תוקף להכרה בהורותו של ההורה הלא-ביולוגי של הילד (בג"ץ 4077/12 פלונית נ' משרד הבריאות (5.12.2013), פסקה מ"ג לפסק דינו של כבוד השופט א' רובינשטיין; יחזקאל מרגלית "על קביעת הורות משפטית בהסכמה כמענה לאתגרי קביעת ההורות המשפטית בעת החדשה", דין ודברים ו' (תשע"ב), בעמוד 553)).