"... בכל ... חוקי העזר המוניציפליים המסדירים את מימונן של שאר התשתיות המוניציפליות, נדרש כתנאי, במובן של נסיבה המגבשת את החיוב בהיטל, ביצועה של עבודת תשתית מסוימת, ולחילופין נדרש חיבורו של הנכס מושא החיוב למערכת התשתית המוניציפלית, הגם שמבחינת סכום החיוב אין עוד למעשה כל קשר וזיקה לעלותה או לערכה של המערכת הסמוכה לנכס."
ענין ברק עדני, בסע' 22, תוך ציטוט מספרו של שפיר (במה' קודמת).
32. התובעת מחייבת את בעלי הנכסים בשטחה בתשלום בעבור התשתיות העירוניות בשיטת ההיטל. דרישת התשלום של העירייה התבססה לשיטתה, על זיקת הנאה של נכסי רמ"י לתשתיות העירוניות.
על מהותה של זיקת ההנאה נעמוד ואת שאלת קיומה נבחן על פי הצורך בהמשך, אולם לעניין המחלוקת הכללית הנזכרת יש לומר - לאור מהותה של שיטת ההיטל - כי ככל שאכן מתקיימת זיקת הנאה (ומתקיימים שאר התנאים לפי דין), רשאית ומוסמכת העירייה לחייב בהיטלי פיתוח גם אם היא עצמה לא ביצעה עבודות בתוך המתחמים.
33. הערה: בהסכם פיתוח שצורף על ידי רמ"י (נספח 16 לתצהיר ברקין) מפנה רמ"י את הזוכה במכרז לכך ש"בנוסף להוצאות הפיתוח עליו לפנות לרשות המקומית לקבל מידע בנוגע לאגרות ו/או היטלים.... בהתאם לחוקי העזר העירוניים...." (ור' גם עדות ברקין עמ' 100 ש' 25 – עמ' 101 ש' 6; כן ר' ת/4). עמדת העירייה היא כי הדרך בה מנוסחים חוזי הפיתוח של רמ"י תומכת בעמדתה לגבי הבחנה בין העבודות והתשלומים (שלא לומר, מהווה הודאת בעל דין מאת רמ"י; סע' 33 לסיכומי התובעת).
34. גם לאחר הכרה בקיומה של סמכות הרשות המקומית לחייב בהיטלי פיתוח עת לא היא עצמה ביצעה עבודות פיתוח במתחם וגם אם תוכח זיקת הנאה כמתחייב לצורך גיבוש החיוב בהיטל, עדיין יכולות לעלות על הפרק שאלות לנוכח ביצוע עבודות פיתוח שלא על
--- סוף עמוד 9 ---
ידי או במימון הרשות המקומית (ר' למשל ע"א 2273/11 אינג' בר יהודה בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל [פורסם בנבו] (07.01.2013); ת"א (מחוזי חיפה) 307/01 גרזוזי ובניו בע"מ נ' עירית מעלות תרשיחא [פורסם בנבו] (08.03.2005)).
בכלל האמור ניתן לשאול, שוב - מבלי לשלול את עצם הסמכות לחייב בהיטלי פיתוח, האם יש מקום לזכות את רמ"י בסכומים כלשהם (או להפחית את דרישת התשלום בסכומים כלשהם) בשל ביצוע עבודות תשתית צמודות על ידי המדינה (סע' 35 לסיכומי העירייה, סע' 76 לסיכומי רמ"י). גם כיום מצוין בפסיקה, כי רשות מקומית אינה רשאית לגבות מהיזם אגרות והיטלים עבור עבודות פיתוח שביצע ומימן בעצמו (ע"א 4708/14 י.ח דמרי בניה ופיתוח בע"מ נ' המועצה המקומית גן יבנה [פורסם בנבו] (24.08.2015) (להלן: ענין דמרי), בסע' 20; ע"א (מחוזי נצ') 1905-03-15 עיריית נצרת עילית נ' כרדוש חליל עצים בע"מ [פורסם בנבו] (04.05.2016) (להלן: ענין כרדוש) (בקשת רשות ערעור נדחתה, רע"א 4489/16 מי נעם תאגיד מים וביוב אזורי בע"מ נ' כרדוש חליל עצים בע"מ, [פורסם בנבו], 6.7.2016)). שאלה זו תבחן במידת הצורך בהמשך.
סעיף 42 לפקודת הפרשנות ופסק הדין בענין באר יעקב
35. מחלוקת כללית נוספת בין הצדדים נוגעת להוראות סעיף 42 לפקודת הפרשנות ולפסיקה לגביו כפי שניתנה בענין באר יעקב.
36. סעיף 42 לפקודת הפרשנות קובע:
"אין חיקוק בא לגרוע מכל זכות של המדינה, או להטיל עליה חובה, אלא אם נאמר בו במפורש".
בענין באר יעקב ציין בית המשפט העליון, כי לא אחת נמתחה ביקורת על סעיף 42 ועל זכות-היתר שסעיף זה מקנה למדינה; כי מקור הסעיף בכלל אנגלי נושן, לפיו אין חיקוק מחייב את הכתר אלא אם נקבע בו במפורש, שהרי המלך אינו יכול לעשות כל רע (The king can do no wrong), שהוא כלל שמכוחו גם קבע הדין בעבר שהמדינה אינה יכולה להיות חייבת בנזיקין (חסינות נזיקית שבוטלה זה מכבר); כי עסקינן בעקרונות מיושנים שאין מקומם בשיטת משפט מתוקנת; וכי מוטב היה שתשונה ברירת המחדל, כך שעל המדינה, וודאי בעת פעולתה במשפט הפרטי, יחול הדין שחל על כל אדם או תאגיד, אלא אם החקיקה קובעת במפורש אחרת.
--- סוף עמוד 10 ---
ברם, בית המשפט העליון הוסיף וקבע, כי כל עוד לא שונה סעיף 42, "עודנו חי וקיים במשפט הישראלי, ועלינו לכבדו", תוך שיש לפרשו בצמצום. נפסק, כי לאור סעיף 42, כתנאי להטלת חיוב על המדינה, לרבות היטל פיתוח עירוני, יש להראות כי החיוב הוטל על המדינה במפורש בחקיקה, כאשר יש צורך בחקיקה ראשית ואין די בחוקי עזר.
37. ההיטלים שעמדו על הפרק בענין באר יעקב היו היטל סלילה והיטל תיעול. נפסק כי החוק לתיקון דיני הרשויות המקומיות (חיוב המדינה בסלילת רחובות), תשכ"ב-1962 (להלן: "חוק החיוב בסלילה") מקים סמכות לרשות מקומית לחייב את המדינה בהוצאות בגין סלילת כבישים ומדרכות, באופן העונה על דרישותיו של סעיף 42 לפקודת הפרשנות. אין כן בכל הנוגע להיטלי תיעול. פקודת העיריות [נוסח חדש] ופקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש] אינן מקימות סמכות מפורשת לחיוב המדינה בהיטלי פיתוח עירוניים ומכאן ובהעדר הסמכה מפורשת אחרת בחקיקה ראשית, נמצא כי אין לרשות מקומית סמכות לגבות מהמדינה היטלי תיעול.
ענין באר יעקב לא עסק במישרין בהיטל ביוב. נזכר בפסק הדין כי לגבי היטל זה נתונה לרשויות המקומיות סמכות לגבותו מהמדינה לנוכח הוראה מפורשת בחוק הביוב.
38. רמ"י טוענת כי בהעדר סמכות מפורשת, לא ניתן לחייב את המדינה בתשלום היטלי תיעול וסלילה, וזאת "במובחן", כלשונה, מחוק הביוב (סע' 60-58 לסיכומים), ומדובר בחיוב הבטל מעיקרו (void).
בכל הנוגע להיטל סלילה, הטיעון אינו נהיר. פסק הדין בענין באר יעקב אליו מפנה רמ"י בסיכומיה קבע כי חוק החיוב בסלילה מהווה בסיס סמכות לגביית היטל סלילה (בשונה מענין היטל התיעול, אשר לא נימצא לגביו בסיס שיכול להקנות סמכות)[6].
טיעון רמ"י לגבי סעיף 42 לפקודת הפרשנות ולגבי ענין באר יעקב, מתייחס אם כך להיטל התיעול (וכך כמדומה הניחה העירייה בסיכומי התשובה).
39. העירייה טוענת, כי אין להחיל את סעיף 42 לפקודת הפרשנות על רמ"י ואין לראותה כ"מדינה" לצורך כך. זאת, בשים לב לפרשנות המצמצמת הנוהגת לגבי הסעיף המשקף עקרון אנכרוניסטי שאין לו מקום בשיטתנו. בפרט נטען, כי אין לראות ברמ"י כמדינה לצורך סעיף 42 כאשר מדובר בכובעה ה"מסחרי", בו סוחרת רמ"י בקרקעות המדינה (וקק"ל
--- סוף עמוד 11 ---
ורשות הפיתוח) וכי זהו המצב בענייננו (תוך הפנייה לעדות ברקין, עמ' 95 ש' 8-6). העירייה סבורה, כי יש לתחום את פסיקת בית המשפט העליון בענין באר יעקב לנסיבותיו, עת המקרקעין הינם בשימושה של המדינה עצמה (כמו לצורך מחנה צבאי) ואין להחילה על מקרה בו המקרקעין ישווקו לשם הקמת מתחמי מגורים. לדידה של העירייה, תשלומי חובה (כמו מסים, אגרות וכיוצא באלה תשלומים למדינה או לרשויות מקומיות) הינם פעולה מתחום המשפט הפרטי (להבדיל מגביית מסים, שהיא אקט שלטוני) ולכן על רמ"י, גם אם היא תחשב כמדינה, לחוב בתשלומים אלה כמו כל אדם. העירייה גם מדגישה כי יתכן שבעתיד רמ"י תקבל תשלומים עבור המקרקעין - נוספים על המחיר בו ישווקו עתה (בדמות דמי היתר, דמי הסכמה ודמי היוון).
40. אין לכחד כי סעיף 42 לפקודת הפרשנות מעניק למדינה זכות-יתר שקשה להצדיקה. עמד על כך בית המשפט העליון אשר גם ציין, כי הענין מצריך "התייחסות רב מערכתית" וכי ראוי שימצא "פתרון מערכתי כולל ומקיף" (לביקורת ר' שפיר עמ' 1321-1297). למיטב הידיעה, התייחסות ופתרון כאלה טרם נמצאו והמצב המשפטי נותר בעינו. כלומר – ברירת המחדל הינה שהמדינה פטורה מתשלום, אלא אם החקיקה קובעת במפורש אחרת.
41. רמ"י, נכון למועד כתיבת פסק דין זה, נחשבת כאורגן של המדינה ("ברמה המשפטית הפורמלית", כלשונו של עו"ד שפיר, עמ' 57 לפרוטוקול). אין לה אישיות משפטית נפרדת מזו של המדינה. ר' לענין זה למשל: בג"צ 3939/99 קיבוץ שדה נחום נ' מינהל מקרקעי ישראל, פד" נו(6) 25 (29.8.2002)[7], סע' 3 לפסק דינו של כב' השופט אור; ע"א 3999/91, 4000/91 סואעד נ' מינהל מקרקעי ישראל [פורסם בנבו] (1.3.1992); ע"א 258/88 פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין, פ"ד מד(2) 576 (19.4.1990); ע"א 141/75 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד ל(2) 508 (22.3.1976); ע"א 570/66 בלעום נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד כא(1) 109 (31.1.1967) (להלן: ענין בלעום); שפיר עמ' 1298-1295 ועמ' 1306.
חוק רשות מקרקעי ישראל, תש"ך-1960, גם במתכונתו העדכנית, קובע כי מנהל הרשות יהיה עובד המדינה והוא כפוף במישרין לשר, כי עובדי הרשות יהיו עובדי המדינה, כי הממשלה תגיש לוועדת הכלכלה של הכנסת לפחות אחת לשנה דין וחשבון על פעולות הרשות ועוד הוראות מסוג זה כפי שנזכרו בפסק הדין בענין בלעום הנזכר לעיל ועומד בבסיס פסיקה נוספת של בית המשפט העליון.
לא ניתן אפוא לקבל את הטענה כי רמ"י אינה נחשבת כמדינה.
--- סוף עמוד 12 ---
42. אשר לטענה כי ראוי להפריד בין התנהלות רמ"י במשפט הפרטי לבין התנהלותה כגוף שלטוני, הרי שלא אוכל לקבלה, למרות שהטענה מסברת את האוזן והרצון לפרש את סעיף 42 באופן מצמצם. פסק דינו של בית המשפט העליון בענין באר יעקב התייחס גם לכך שהמדינה פועלת לעתים במשפט הפרטי וציין כי לפחות במקרה כזה ראוי שיחול על המדינה הדין שחל על כל אדם או תאגיד (אלא אם החקיקה קובעת במפורש אחרת). ברם, בית המשפט העליון לא מצא כי מצב הדין דהיום מאפשר זאת וקבע כי עד שימצא פתרון מערכתי, בית המשפט אינו יכול "להתעלם מהחקיקה הקיימת, על אף מגרעותיה".
יתכן שבעתיד ימצא בית המשפט העליון כי בשלה השעה להחריג פעילויות מסוימות או אורגנים מסוימים מגדרה של הוראת סעיף 42 לפקודת הפרשנות או לשנות את פרשנותו כליל (למשל: ברוח הערות שצוינו עוד בבג"ץ 194/56 ון מירופ נ' מנהל אגף השיכון, פ"ד יא 659 (15.5.1957) וחרף העמדה הפרשנית המובעת בספרו של שפיר, בעמ' 1304-1303; על דרך פרשנות ברוח "חוקתית" (שפיר עמ' 1305-1304 בעקבות אהרן ברק פרשנות במשפט כרך ב' - פרשנות החקיקה (1993) (להלן: "ברק")); בכל הנוגע לרמ"י, ברוח ע"פ 134/58 רשות הפיתוח נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יג 722 (17.5.1959) (שפיר עמ' 1306); או בכל דרך אחרת). למועד פסק דין זה, המצב המשפטי העולה מהחומר שהוצג אינו נותן לכך תשתית. יוער, כי לאור מסקנה זו אין צורך להדרש לשאלת סיווג פעילות רמ"י בענין המתחמים ולצורך תשלום היטלי פיתוח.
43. על רקע האמור אין אלא לקבוע כי לא אותרה סמכות לחיובה של רמ"י בהיטלי תיעול. אין צורך להדרש לטענות נוספות בענין היטל זה (לרבות הטענה לגבי העדר חוק עזר לתקופה שקדמה ליום 8.5.2002).
היטל סלילה (הכרמים)
44. ראינו כי קיימת לעירייה סמכות להטיל היטל סלילה על המדינה. החיוב בהיטל סלילה אשר רלוונטי להליך זה נוגע למתחם הכרמים בלבד.
45. בענין היטל הסלילה טוענת רמ"י כי לא נתקיימו התנאים הקבועים בדין לחיוב בו. בטיעוניה מתייחסת רמ"י למעשה הן לפסיקה והן להוראות של חקיקה ראשית ושל חוקי עזר: חוק החיוב בסלילה כהגדרתו לעיל (היינו - חוק לתיקון דיני הרשויות המקומיות (חיוב המדינה בסלילת רחובות), תשכ"ב-1962) וחוק עזר לנצרת עילית (סלילת רחובות), תשס"ב – 2002 (להלן: "חוק העזר סלילה").
--- סוף עמוד 13 ---
46. לפי סעיף 8(א) לחוק העזר סלילה, המועד הראשון בו יכולה להמסר דרישת תשלום היטל סלילה הינה "עם קבלת ההחלטה על סלילת רחוב גובל בנכס, לרבות אישור תקציב אשר במסגרתו נכללת סלילת רחוב, או עם סלילת רחוב גובל בנכס או לאחר סלילת רחוב גובל בנכס".
רמ"י טוענת כי לא קוימו תנאי הסף לחיוב בהיטל הסלילה ובפרט לא בוצעה סלילה ברחוב גובל באופן שמקיים זיקה של הנאה ישירה בין עלות התשתיות לבין החיוב הראשוני[8] בהיטל.
47. בדיון בפרק קודם נזכר, כי בשיטת ההיטל נותקה למעשה זיקת המימון בין התשלום לבין עבודה קונקרטית (נותרה זיקת מימון רופפת בלבד) אך עדיין יש צורך בקיומה של זיקת הנאה. בפסיקה שניתנה בהליכים בהם נתקפה חוקיותה של שיטת ההיטל (נטען כי היא בגדר מס אשר לרשות מקומית אין סמכות לחייב בו) נקבע כי די בזיקה הרופפת שבין התשלום לבין השירות בכדי להוציא את שיטת ההיטל מגדרי מס ולהביא לכך שהרשויות המקומיות מוסמכות לחייב לפיה. במקביל הודגש, כי הסמכות לחיוב בהיטל מותנית בכך שישמרו מספר תנאי סף, לרבות זיקת ההנאה (ענין צרפתי).
כך תוארו הדברים בפסיקה מאוחרת יותר:
"מסקנתו [של בית המשפט בענין צרפתי – ת.א.] הייתה שרשויות מקומיות מוסמכות לגבות היטלים בתנאי שיישמרו שני תנאי-סף: הראשון, שהגבייה תותנה בכך שהוקמו תשתיות בפועל ברחוב גובל באופן שמקיים זיקה של הנאה ישירה בין עלות התשתיות לבין החיוב הראשוני בהיטל. במילים אחרות: שיטת ההיטל נשענת על זיקה של הנאה בין ביצוען של עבודות תשתית ברחוב גובל ונשיאה בעלותן לבין עצם החיוב בהיטל. זיקה זו יוצרת את עילת החיוב בהיטל והיא בבחינת תנאי-בלעדיו-אין לגבייתו..... התנאי השני דורש שהסכומים שייגבו יחושבו וישמשו לתכלית שלשמה נגבו ולא להעשרת קופת העירייה, וכן שישקפו נאמנה את ההוצאות הצפויות....".
ענין אשבד, בסע' 17.
--- סוף עמוד 14 ---
ור' למשל גם ע"א 6426/10 אס.ג'י.אס חברה לבניין בע"מ נ' עיריית פתח תקוה [פורסם בנבו] (23.08.2012).
48. טיעונה של רמ"י מתייחס לתנאי הסף הראשון מבין אלה המצוטטים בענין אשבד, אליו גם מתייחס חוק העזר סלילה. רמ"י טוענת כי לא בוצעה סלילה ברחוב גובל באופן שמקיים זיקה של הנאה ישירה בין עלות התשתיות לבין החיוב בהיטל.
העירייה מצדה טוענת, כי בוצעו על ידה במתחם הכרמים "עבודות סלילת כביש ומדרכה הגובלות בנכסים שבמתחם והעונות על הגדרתו הרחבה של המונח "סלילה" שבחוק העזר" (סע' 21 לסיכומים).
49. בחינת הטיעון לפרטיו מעלה כי עבודות הסלילה להן טוענת העירייה לפי סיכומיה, הינן: החלטה של מועצת העירייה על סלילת המשך רחוב אגוז, הוצאת מכרז לעבודות פיתוח וסלילה ותקצוב סכומי כסף עבור כבישים בשכונה.
נזכיר כי המועד הרלוונטי לעניינה של תביעה זו הוא מועד דרישת התשלום – 8.10.2002, שהיא הדרישה אשר כנגדה טוען רמ"י ואשר עליה נסמכת התובענה (שהוגשה בפברואר 2008).
50. הראיות אליהן מפנה העירייה לגבי עבודות הסלילה הן בעיקרן מסמך בענין החלטת ועדה מיום 7.2.2007 להמליץ להוציא מכרז לעבודות פיתוח ותשתית בשכונת הכרמים ומסמך בענין החלטה מיום 29.4.2008 להמליץ על מימון כבישים בשכונה מכספי קרנות (נספח 6 לתצהיר דובמן).
מסמכים אלה מתייחסים שניהם למועדים המאוחרים לדרישת התשלום (אחד מהם מאוחר אף להגשת התובענה). בכל מקרה לכאורה מדובר בהמלצות ולא אותרה ראייה, ואף טענה, כי בפועל יצא מכרז לעבודות הפיתוח והתשתית במתחם או כי אושר תקציב הכולל את הסלילה. ספק אם המלצות מאוחרות אלה עונות על דרישות סעיף 8(א) לחוק העזר.
51. אשר למועדים המוקדמים לדרישת התשלום, מפנה העירייה לפרוטוקול ישיבת ועדת הנהלה וכספים מיום 31.5.1992 בו הומלץ להוציא מכרז לביצוע עבודות סלילה של כבישים ומדרכות בשכונת הכרמים ולכך שפרוטוקול זה אושר על ידי מועצת העירייה בישיבה מיום 10.6.1992 (שני המסמכים משנת 1992 מהווים חלק מנספח 11 לתצהיר לוי).
--- סוף עמוד 15 ---
לא ברור האם יש מקום לראות בהמלצות על הוצאת מכרז משום "קבלת החלטה" על סלילה כמתחייב. אולם גם אם היה רצון לפרש את המונחים בחוק העזר בפרשנות רחבה ובאופן שיתוך בשיטת ההיטל כמתווה המסייע למימון עבודות, יש קושי ליישם פרשנות כזו במקרה דנן, בו חלף עשור בין ההמלצה לבין דרישת התשלום מבלי שחלה התקדמות, ועת חלפו מספר שנים נוספות עד להגשת התובענה ועדיין לא חל שינוי (ההמלצות מהשנים 2007 ו-2008 הנזכרות לעיל מעידות מתוך עצמן על כך שמאז 1992 לא יצא מכרז ולא היה מימון). יתר על כן, מתצהירי עדי העירייה וחקירותיהם עלה כי גם בשנת 2011 וגם בשנת שמיעת הראיות (2016), לא בוצעה סלילה עליה הומלץ בשנת 1992 (עמ' 38 ש' 16-8; עמ' 73 ש' 26 – עמ' 74 ש' 2).
52. הצהרות כלליות בתצהירים משלהי שנת 2011 וראשית שנת 2012 לפיהן העירייה "עתידה לבצע" סלילה של המשך רחוב אגוז (סע' 16 לתצהיר קורן) ו"עתידה לשאת" בעלויות סלילה כזו (סע' 9 לתצהיר לוי) וכי רחוב זה יגבול במקרקעין שבחזקת רמ"י, אינן מספקות אפילו לפי פרשנות רחבה של המונחים בחוק העזר סלילה.
53. בנסיבות הענין, לא אוכל לקבוע כי בשלבים הרלוונטיים לתובענה זו התקיימה זיקת הנאה בין ביצוען של עבודות ברחוב גובל ונשיאה בעלותן לבין חיובה של רמ"י בהיטל הסלילה, זיקה אשר יוצרת את עילת החיוב בהיטל והיא בבחינת תנאי-בלעדיו-אין לגבייתו, כפי שצוטט. עילה כזו יתכן שתקום בשלב מאוחר יותר (ואולי אף ניתן היה לבסס כי קמה עילה במועד כלשהוא הקודם לפסק דין זה אולם לא נדון בהליך ואינו רלוונטי להכרעה בו), אך אין כן בכל הנוגע לדרישת התשלום ולתובענה המתבססת עליה.
ניתן להזכיר את דברי בית המשפט העליון באחד מהמקרים שבאו לפניו לגבי היטל סלילה:
"בנסיבות אלה, דרישת התשלום נשלחה כאשר לא קמה עדיין החבות בהיטל. כדבריו של המלומד שפיר בספרו הנ"ל: "את ההיטל ראוי וניתן להטיל לראשונה ב'נקודת האל חזור' של התקנת קטע התשתית הרלוונטי. רוצה לומר, העיתוי הראשוני להטלת החיוב בהיטל הוא בשעה שבה ביצוע העבודות להתקנת התשתית מושא ההיטל יוצא מגדר של משאלת לב בשל שאיפה או תכנון עתידיים והופכת למציאות שהרשות המקומית מתכוונת, ומחויבת, ליצור ולקיים" (שפיר, לעיל בעמוד 231). נוכח העובדה שדרישת התשלום נשלחה בטרם נוצרה החבות בהיטל, הריהי בטלה מעיקרה".
--- סוף עמוד 16 ---
ענין ברק עדני, בסע' 28.
54. לאור המסקנה דלעיל אין צורך להדרש לטענות נוספות של רמ"י לגבי היטל הסלילה.
להשלמת התמונה יוער, כי רמ"י טוענת שלא ניתן לחייבה בהיטל סלילה גם משום שלא בוצעה הכרזה של רחוב הגובל בנכס כרחוב ציבורי. רמ"י מפנה בענין זה להוראות חוק החיוב בסלילה אשר קובע, בין השאר, כי "מועצת רשות מקומית רשאית להכריז כי רחוב פלוני או כביש פלוני הם ציבוריים; הכריזה כך, יהיה דין המדינה, לענין חובת סלילתו או סלילת המדרכה שלו, על פי חוק עזר שהותקן כדין על ידי אותה רשות, כדין בעל נכס.... ". עוד מפנה רמ"י לכך שחובת ההכרזה על רחוב כרחוב ציבורי נזכרת גם בענין באר יעקב שם צוין (בסע' 12) כי מדובר בדרישה שהוכנסה לחוק החיוב בסלילה הגם שבוטלה בעבר בפקודת העיריות.
לכאורה בלבד, יש בטענה זו טעם (וספק אם האמור בסע' 18 לסיכומי התשובה מהווה מענה לקושי; כתב התביעה אינו מזכיר ענין הכרזת רחוב ציבורי, גזבר העירייה לא יכול היה להפנות בחקירתו להכרזת רחוב ציבורי בשכונה, עמ' 46 ש' 24-22), אולם לאור המסקנה דלעיל אין כאמור צורך להכריע בענין זה.
סיכום ביניים
55. מן הדיון עד כה עולה כי העירייה לא היתה מוסמכת לחייב את רמ"י בהיטלי תיעול וכן כי לא בוססה התשתית המתחייבת לחיוב בהיטל סלילה במתחם הכרמים במועד הרלוונטי. דין התביעה להדחות לגבי היטלים אלה.
56. על הפרק נותרו היטלי הביוב (לגבי כל המתחמים). גם בעניין היטלי הביוב נתגלעו בין הצדדים מחלוקות כלליות לצד מחלוקות נקודתיות.
היטלי ביוב – סמכות העירייה לאחר הקמת תאגיד המים והביוב
57. בסוגיית הביוב חלוקים הצדדים בראש ובראשונה באשר לסמכותה של העירייה לנהל את התביעה, לחייב ולגבות היטלי ביוב, לנוכח הקמת תאגיד המים והביוב (מי נע) בעקבות חוק תאגידי מים וביוב, תשס"א-2001 (להלן: "חוק תאגידי המים").
58. אבני הדרך הכרונולוגיות הנזכרות בטיעוני הצדדים בסוגיה זו, הן אלה:
- דרישת התשלום של העירייה לרמ"י בענין היטלי הפיתוח נמסרה באוקטובר 2002.