החלטה
לפניי בקשת רשות ערעור על שלוש החלטות של בית משפט השלום בתל אביב יפו בת.א. 22699-05-10 (כב' השופט צ. כספי) שעניינן בקשות מקדמיות שהגישה המבקשת, היא הנתבעת בתיק בבית משפט קמא.
המבקשת נתבעה בבית משפט קמא בהליך של סדר דין מקוצר לשלם למשיבים סך של 566,080 ₪. התביעה מושתת על הסכם שבין הצדדים מיום 21.5.08, לפיו התחייבה המבקשת לשלם למשיבים עמלת תיווך בקשר עם רכישת מניות של חברת אגם תפן בע"מ. לעמדת המשיבים, שולם להם רק חלק מהסכום המגיע ולפיכך עתרו לחייב את המבקשת לשלם את היתרה.
המבקשת הגישה שלוש בקשות: האחת, סילוק התביעה על הסף על יסוד הסכם פשרה מיום 28.12.09 (להלן: "הסכם הפשרה"), לפיו שולם למשיבים תשלום לסילוק מלא וסופי של תביעתם. השנייה, מחיקת הכותרת בסדר דין מקוצר מחמת שכתב התביעה אינו עונה על הקריטריונים הקבועים בתקנות סדר דין אזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין"), להגשת תביעה בהליך של סדר דין מקוצר. השלישית, תיקון פרוטוקול הדיון על ידי הוספת טענות של המבקשת באשר לסילוק התביעה על הסף, אשר נשמטו לעמדת המבקשת מהפרוטוקול.
בית משפט קמא דחה את שלוש הבקשות.
באשר לבקשה לסילוק התביעה על הסף; בית משפט קמא קבע כי הגם שאין להקל ראש במשמעות הסכם הפשרה אזי, יש לבחון את טענת המשיבים לגופה לפיה הסכם הפשרה נחתם לאור מצג שווא של המבקשת באשר לסכום המגיע למשיבים. עוד נקבע כי עצם הגשת כתב התביעה עונה על חובת הודעת ביטול כנדרש בסעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"). לפיכך קבע בית המשפט כי אין מקום להורות על סילוק התביעה על הסף.
המבקשת טוענת כי שגה בית משפט קמא בכך שלא נתן את מלוא המשקל הדרוש למשמעות הסכם פשרה, וכן התעלם מהעובדה שהמשיבים לא רק שלא ביטלו את הסכם הפשרה אלא אף אישררו אותו ופעלו על פיו, תוך שהמבקשת נסמכת על התנהגותם ומשלמת להם את מלוא המגיע לפי הסכם הפשרה. עוד מוסיפה המבקשת וטוענת כי בית המשפט לא נתן דעתו לעובדה שהמשיבים בחרו שלא לבטל את הסכם הפשרה, גם לאחר שנודע להם על מצגי השווא, לטענתם. לא כל שכן, הם נמנעו גם לאחר מכן מלבטל את הסכם הפשרה. לדידה של המבקשת, שגה בית המשפט גם בקביעתו היזומה לפיה, עצם הגשת תביעת המשיבים, משמעה ביטול הסכם הפשרה. עוד נטען כי קביעת בית המשפט בהקשר זה מערערת את מוסד הפשרה, ועלולה לגרום להימנעות מהסדרי פשרה.
המשיבים תומכים יתודותיהם בהחלטות בית משפט קמא וסבורים שאין מקום להתיר את רשות הערעור. בתגובתם מפנים המשיבים לראיות נוספות שיש בהן כדי לתמוך בטענתם בדבר מצג השווא מצד המבקשת ומי מטעמה. הואיל ולצורך המחלוקת שלפניי איני נדרש לבחון את גוף הטענות, ממילא אין להידרש לראיות האמורות ולפיכך גם ניעתרתי לבקשת המבקשת להשיב לתשובה.