היקף ההפקעה בחלקת קייס הוא אפוא כלהלן: כ-57.8% מהחלקה הופקעו; כ-7.9% הופקעו בפועל; וכ-34.3% מהחלקה לא הופקעו כלל.
ב. פסק הדין של בית משפט קמא
8. בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ב' בר-זיו) פסק לטובת המשיבים פיצוי כספי בגין הפקעת מקרקעיהם. תחילה נדחו טענות שונות שהשמיעו הצדדים, ביניהן טענת המערערות כי לא קמה יריבות בינן לבין המשיבים וטענת התיישנות. לחלק מטענות אלו התייחסנו בפסק דיננו החלקי, והמעיין ימצא הכרעותינו בעניין זה שם. בהמשך קבע בית המשפט כי חלה הגנת היתרה, וזאת משום ששווי יתרת שתי החלקות שלא הופקעה נפגע כתוצאה מההפקעה. לכך צירף בית משפט קמא את העובדה שהפגיעה נגרמה, בין היתר, בשל הפקעות בפועל שלא שולם פיצוי בגינן. נפסק כי משחלה הגנת היתרה כאמור – על המערערות להפקיע את שתי החלקות במלואן ולשלם פיצוי מלא בגין ההפקעה.
9. באשר לגובה הפיצויים נקבע כי בקביעת שיעור הפיצוי יש ליתן משקל לשיהוי מסוים שחל בהגשת תובענות המשיבים, שניתן לראות בו "אשם תורם" מצדם. בגין זאת, כך נפסק, יש להפחית 20% משיעור הפיצוי או לצרף לסכום הנפסק הפרשי הצמדה בלבד ולהימנע מתשלום ריבית (צוין כי התוצאה המספרית זהה בשני המקרים). משכך, קבע בית המשפט את הפיצוי בהתאם לחוות הדעת של סיון על פי היום הקובע (17.9.1997; להלן: היום הקובע) בצירוף הפרשי הצמדה בלבד עד ליום מתן פסק הדין. במאמר מוסגר יצוין כבר בנקודה זו כי בפסק הדין החלקי ראינו לשנות מקביעה אחרונה זו, ופסקנו כי אין עילה להפחתת שיעור הפיצוי מחמת שיהוי (ראו שם, פסקה 44).
בעניין חלקת מסרי נפסק כי בהתאם לקביעותיו של סיון, שווי הפיצוי עבור מלוא החלקה הוא 275,000 דולרים – ובהתאמה לשער החליפין ביום הקובע ובצירוף הפרשי הצמדה ליום פסק הדין, סך של 1,415,813 ש"ח. משכך, ומכיוון שמסרי הוא הבעלים של מחצית מחלקה 26 – הפיצוי שנפסק הועמד על סך של 707,907 ש"ח.
בעניין חלקת קייס נפסק כי בהתאם לקביעותיו של סיון, שווי הפיצוי עבור מלוא החלקה הוא 126,000 דולרים – שלאחר התאמתם לשער החליפין ביום הקובע ובצירוף הפרשי הצמדה ליום פסק הדין מגיעים לסך של 648,700 ש"ח. משכך, ומכיוון שהחלק היחסי של זכויות קייס בחלקה הוא – הפיצוי שנפסק הועמד על סך של 318,944 ש"ח.
ג. פסק הדין החלקי שניתן בהליך שלפנינו
10. כאמור מעלה, ביום 29.8.2016 ניתן פסק דין חלקי בהליך שלפנינו, שעסק בטענות מקדמיות שהעלו המערערות. בין היתר נדחו טענות המערערות בדבר היעדר יריבות בינן לבין המשיבים, כמו גם טענות התיישנות ושיהוי. כפי שצוין קודם לכן, נפסק כי יש לשנות מקביעת בית המשפט המחוזי שלפיה יש להפחית מן הפיצוי שנפסק למשיבים סך של 20% בגין "אשם תורם" בשל שיהוי שנפל בהגשת תובענותיהם או להימנע מתשלום ריבית בגין כך. נמצא כי אין לגרוע מן הפיצוי בעילה זו, ככל שיימצא כי יש מקום לשלמו (שם, פסקה 44). בצד זאת, טענת שיהוי שהעלו המערערות ביחס למועד הראוי להעלאת טענת הגנת היתרה לא הוכרעה בפסק הדין החלקי (שם, פסקה 38), וההכרעה בעניין מונחת לפתחנו כעת.