47. עוד נוסיף, כי סממנים 'קלאסיים' נוספים לקיומם של יחסי עובד-מעביד, כגון הנפקת תלושי שכר – ולמעשה, תשלום שכר כלשהו, כלל לא התקיימו. אין גם חולק כי התובעת מעולם לא קיבלה שכר במסגרת המיזם, לא הונפקו לה תלושי שכר וכך היתה ההתנהלות במשך 10 חודשים. ראו בסיכומי הנתבע 1: "ואם בן אדם באמת "עובד" אם לא מקבל כסף חודש ראשון או שני או שלישי או רביעי וכו' ורק עכשיו מה עשה?" .
48. לבסוף, גם מבחני השליטה והכפיפות כלל אינם מתקיימים בענייננו. ביחס לכך, התובעת צירפה לתצהירהּ התכתבויות נרחבות שנערכו בינה לבין הנתבע 1, ואלה מראות כי הנתבע 1 נאלץ "לרדוף" את התובעת, וכי התובעת סירבה לבקשותיו פעמים רבות, באופן שאיננו מאפיין כלל ועיקר יחסי עובד-מעביד. כך למשל, ביום 10.8.2016 ביקש הנתבע 1 כי התובעת תמתין במשרדי המיזם, והתובעת השיבה שתחכה עד השעה 19.00.
49. בתגובה, כתב לה הנתבע 1 כי הוא יגיע רק בשעה 19.30, וציין ש"אני אומר לך שרוצים לקנות אותנו ולך לא אכפת ואת מוכנה עד 19.00 לחכות, גישה מעניינת. כנראה שבטכניון את מרוויחה מיליונים ושם את שותפה. מעניין. אנחנו רק היום שילמנו 20,000 ₪ עבור גולולנס (ככל הנראה המדובר במשקפיים שמקרינים מציאות רבודה – בית הדין). עם גישה כזאת רחוק לא נגיע וזה מאוד מאכזב ומדכא". במענה לכך, השיבה התובעת ש"אני אחכה עד 19.30 מקווה מקסימום עד שעה. אני מאוד עייפה" .
50. הגם שהתובעת אכן המתינה בסופו של דבר, ברי כי כלל אין המדובר בתמונה שמאפיינת יחסי עובד-מעביד. אלא, שהתמונה המצטיירת היא שהתובעת נהגה כפי רצונה במיזם. כלומר, התובעת לא ראתה בעצמה כ"עובדת" של הנתבעים. הא ראיה, שגם במסמך שעליו הסתמכה התובעת בעצמה – דוא"ל ששלח הנתבע 1 לבת אירין ביום 4.11.2016, כתוב שהתובעת "ציינה ולא פעם אחת שהיא לא עובדת אצל אף אחד. אף אחד לא יגיד לה מה לעשות והיא בעצמה מחליטה מה לעשות". זאת ועוד, מצוין ש"את צודקת אני לא המעסיק שלה באופן פורמלי" . כלומר, דווקא הבת אירין היא זו שטענה 'בזמן-אמת' לפני הנתבע 1, כי לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים.
51. זאת ועוד – בהמשך פסק הדין אנו נתייחס בהרחבה, בנימוק השלישי למסקנתנו, למסמך שעליו ביססה התובעת חלק גדול מתביעתה , שלשיטתה מהווה הסכמה חוזית לקיומם של יחסי עובד-מעביד בין הצדדים (מזכר ההבנות). עם זאת, נאמר כבר עתה כי יתר הראיות בתיק, ובכלל זה הראיות שהוגשו מצידה של התובעת עצמה, מלמדות במפורש כי הכוונה אכן היתה להקים מיזם עסקי משותף. כך למשל :
א. בהתכתבות בטלפון הנייד בין התובעת לבין הנתבע 1 כותב לה האחרון כי "יש לנו פה הזדמנות להימכר לחברות ענקיות או לגייס כספים רבים בתור השקעה, ואצלך שי והניסויים בטכניון, איכשהו הכל מעוות. תחשבי איך תוכלי בצורה מוחלטת לעבור אלינו איתך פרויקט שבו את שותפה ולנו יש הזדמנות רצינית" .
ב. כמו כן, באותה התכתבות הנתבע 1 אף כתב "אנחנו הרי סיכמנו איתך כי ברגע שאנחנו נמכרים או מגייסים כספים, מעמידים את התהליך על הרגליים, הולכים איתך על שאר הפרויקטים שלך וזאת עובדה. זאת המטרה המשותפת שלנו".
ג. בשיחה טלפונית שנערכה ביום 6.11.2016 בין הבת אירין לבין הנתבע 1, ואשר הוקלטה על ידי הבת אירין והוגשה לתיק בית הדין, אמר הנתבע 1 כי "... נושא של מניות קו פאונדר (שותף מייסד – בית הדין), היא אכן תיכנס לקו פאונדר כמו שאנחנו סיכמנו לגבי גובה המניות שאנחנו סיכמנו ביננו, כל מה שהיא שמעה ממישהו אחר, זה כבר... זה לא רלוונטי כי אנחנו לא סגרנו שום דבר, איפה שאנחנו עמדנו, ככה אנחנו עומדים והיא קו פאונדרית, אוקיי?..." .
ד. בשיחה טלפונית שנערכה ביום 13.11.2016 בין הבת אירין לבין הנתבע 1, ואשר הוקלטה אף היא על ידי הבת אירין והוגשה לתיק בית הדין, אמר הנתבע 1 כי "... יש לנו שני יעדים: יעד ראשון, להעלות ערך לכל מה שיש לנו, בעצם, לכל החברה, מיזם/סטארט אפ, אוקיי? וכשאנחנו בעצם גדלים, הערך עולה, אנחנו יכולים למכור את זה. כלומר, יש כמה גורמים שמאוד ישמחו להטמיע את הטכנולוגיה בתוך המיזם שלהם.... ולפתוח חברה" .
ה. כמו כן, באותה שיחה הנתבע אף אמר ש"זה נשען עליה, כל הטכנולוגיה, כל הדברים הטכניים נשענים עליה.... אין לי מושג על מה מדובר שם, אני לא יודע להסביר שם, אני לא מבין שום דבר ממה שהיא בקיאה, כאילו, אני לא מבין בנוסחאות, אני לא מבין באלגוריתמים, בקודים. אני לא מבין בדברים, מונחים שהיא משתמשת, בכלום. אין לי מושג בכלל וגם אני לא רוצה לדעת, בואי נגיד ככה, זה לא מכוח תפקידי בעצם להיכנס לדברים הטכניים שהיא שנים ישבה על הדברים האלה, אוקיי? אני לוקח על עצמי נושא של לגייס הון, משקיעים, מומחים, להביא אנשים, לנהל חברה ודברים כאלה, צוותים, מהנדסים, לא משנה מה, אוקיי? היא אחראית על כל השאר, על הדברים הטכניים, לנהל צוותים טכניים, להסביר, לתת הסברים וכולי. זה תמיד היה ככה" .
ו. זאת ועוד, הנתבע 1 הוסיף ואמר באותה שיחה, ש"על מנת לגייס הון לחברה, אנחנו צריכים לגייס הון לחברה, אנחנו צריכים לערוך מצגות, אנחנו צריכים להראות לאנשים הוכחת היתכנות, צריכים לעשות... לדבר עם אנשים, לשכנע אנשים, ולבד אנחנו לא נוכל לעשות את זה (שתיקה). בוודאות (שתיקה) מי שאחראי, מי שבעצם שותף לעניין הזה, מי שבעצם מוביל מבחינה טכנית את הדבר הזה, צריך להיות נוכח בכל הפגישות ולתת הסבר" .
ז. לבסוף, באותה שיחה הנתבע 1 אף אמר ש"... היא אחד הקופאונדרים, היא אחראית על הנושא הטכני, טכנולוגי, היא עונה על הדברים שהיא יודעת, כי לי אין מושג, אני, שוב פעם, אני לא בקיא במונחים כמו שהיא, ואני לא בקיא בפרטים הקטנים, בנוסחאות ודברים כאלה..." .
52. מעבר לכך, נפנה לדבריו של הנתבע 1 בעדותו לפנינו, וכאשר הוא נשאל "למה הבטחתם לה 35,000 ש"ח?", הוא אמר ש"לא הובטח שום דבר, זו היתה אמורה להיות משכורת, כשותפה וכמישהי שאמורה לעבוד פול טיים ג'וב במשרה מלאה" , וכן "כולם היו אמורים להיות שותפים ולכל אחד היה אמור להיות תפקיד מוגדר" . עוד הוא אמר ש"היינו צריכים להיות שותפים ביחד במיזם הזה" .
53. נציין, כי האמור לעיל מקובל עלינו במלואו, והוא עולה בקנה אחד עם יתר הראיות שתיארנו עד כה. עוד נעיר, כי כלל עדותם של הנתבעים היתה אמינה ורציפה, ודבריהם – ואף בנקודה זו, כאמור לעיל, מקובלים עלינו בכללותם. למען הסר ספק – גם אם היתה כוונה שהתובעת תקבל בעתיד גם שכר וגם אחוזים מהמיזם העסקי, ובעבור השקעתה במיזם, הרי שהדבר היה מותנה בבירור בהצלחתו של המיזם. אולם המיזם בכלל לא הגיע לשלב הזה.
54. ודוק – יש לפרש את אותה ההצלחה, במובן פיתוח מוצר של ממש, שאף יהיה רשום כדין ומוגן כפטנט, וכן בכניסה של משקיעים נוספים לעסק – שני תנאים שכלל לא אירעו (וכפי שגם נראה בהמשך פסק הדין). ראו למשל, שוב, בשיחה שנערכה בין הבת אירין לבין הנתבע 1: "כי היא צריכה לקבל רטרואקטיבית מה שהיא צריכה לקבל, היא צריכה גם לקבל משכורת והיא תהיה גם שותפה לעניין הזה בעשרה אחוזים" .
55. מצידה של הבת אירין, היא אמרה דברים דומים בשיחה טלפונית נוספת בינה לבין הנתבע 1, מיום 19.12.2016, שגם היא הוקלטה על ידה והוגשה על ידה לתיק בית הדין: "כל הזמן מה שהיא אמרה לי, אני שאלתי אותה: "למה את באה לעבוד שם בחינם?", היא אמרה: "זה לא בחינם, זה רטרואקטיבית עד שנקבל השקעה..." .
56. דא עקא, שלא היתה כל השקעה (וכפי שנראה להלן בהמשך ההליך) ולא היה כל מוצר. נפנה להגדרתו הקצרה של הנתבע 1, שמסכמת למעשה נושא זה בצורה פשוטה וברורה: "החברה לא קמה, המיזם לא קם, שום דבר לא יצא לפועל, שום גורם לא גוייס, אחד הגורמים שהיה אמור להיות בעלים והוא זה שהשקיע הוא זה שמימן את העניין הזה הוא נפטר והוא זה שהכיר בינינו" (הכוונה ללב פינסקר ז"ל – בית הדין).
57. כמו כן, הנתבע 1 אף אמר ש"על מה כסף? לא עשו שום דבר, לא מצגת ולא פטנט, לא מוצר, לא גוייס שום כסף וכלום לא היה ולא קרה כלום" , ולבסוף גם "אם יש מצגת, אם יש מוצר, אם יש פטנט, אם בן אדם עובד משרה מלאה אז יכול להיות שאכן זה כך אבל כל הדברים האלה לא מתקיימים, כלום ושום דבר, אז על מה?" . כאמור לעיל, גם דברים אלה נאמנים ומקובלים עלינו במלואם.
58. מצידה של התובעת, היא ניסתה להיאחז בשברירי מילים שנאמרו פה ושם, כדי לבסס קיומם של יחסי עובד-מעביד. כך למשל, התובעת טענה כי ביום 5.3.2017 נכתב מצידם של הנתבעים כי קרה אסון "לחברה" מצידה של התובעת שהונתה אותם כ"עובדת" – "קרה אסון לטכניון ולחברה שלנו. אחד העובדים בטכניון כך מסתבר ובחברה שלנו החליט לעשות הונאה בסדר גודל עצום שגרם לנו נזק בלתי הפיך ואני מעריך שגם לטכניון" .
59. עם זאת, הנתבע 1 הכחיש במפורש כי הוא התכוון לדבר-מה משפטי מחייב כאשר השתמש באותה המילה, וכאשר נשאל "כשאתה אומר בחברה שלנו, למה אתה מתכוון?", הוא אמר שכוונתו היתה לכך ש"בחברה שלנו של אנשים שהתאחדו לצורך הקמת אותו מיזם שהשקיעו זמן, כוח, כסף, קשרים פרטיים שלהם על מנת לקדם את המיזם. זה בחברה שלנו" . הכחשתו של הנתבע 1 נאמנה ומקובלת עלינו.
60. מעבר לכך, גם אם נאמרה המילה "חברה" כשלעצמה, לא שוכנענו כלל ועיקר כי כוונת הנתבעים היתה ליתן בכך, לפתע פתאום, נופך משפטי מחייב ליחסים שבין הצדדים, שאותם הם ראו עד שלב זה (ובכלל), וכפי שתואר דלעיל בהרחבה, כיחסי שותפות לכל דבר ועניין. מעבר לכך, נזכיר מושכלות יסוד שכבר צוינו על ידינו, ולפיהן "היות אדם 'עובד' הוא דבר הקרוב לסטטוס, ומעמד זה אינו נקבע על ידי הצדדים, או מי מהם, אלא על פי נסיבות העניין, כהוויתן. הקובע הוא אפוא מהות היחסים שנוצרו למעשה, ולאו דווקא רצונם של הצדדים..." .
61. לסיכום נושא זה והנימוק השני – מטרתה העיקרית של ההתקשרות בין התובעת והנתבעים, בשיתוף עם גורמים אחרים (וביניהם לב פינסקר ז"ל) לא היתה העמדת כוח העבודה של התובעת כנגד תמורה, ולא התקיימו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד. אלא, שהמטרה העיקרית היא הקמת מיזם עסקי בתחום הטכנולוגיה, באמצעות שותפות שלא נרשמה בצורה כלשהי.
62. לאור מסקנה זו, היה ניתן לחתום את פסק הדין בשלב הנוכחי, ולדחות את התביעה על הסף, בהיעדר סמכות עניינית של בית הדין לדון בה. עם זאת, לשם שלמות התמונה, נמשיך להלן את הדיון לגופו של עניין, ומבלי שיהא בכך כדי להמעיט מהמסקנה בדבר היעדר קיומם של יחסי עובד-מעביד והיעדר סמכות עניינית.
ד.3. אשר לנימוק השלישי וביחס לשאלה האם נערך הסדר חוזי מחייב בין הצדדים
63. כאמור לעיל, חלק נכבד ועיקרי בתביעתה של התובעת, ובטענתה כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בינה לבין הנתבעים, נשען על מסמך שצורף לתביעתה – מזכר ההבנות (להלן, כזכור: "המזכר") . לשיטתה, באותו מסמך הובטח לה שכר חודשי של 35,000 ₪, וכן מענק חד פעמי של 120,000 ₪ "עם תחילת עבודתה בחברה". אולם, ישנן כמה וכמה בעיות באותו הטיעון, המובילות לכך שדינו של הטיעון להידחות בכללותו, וכפי שיפורט להלן בהרחבה.
64. בפתח הדיון שנערוך להלן, נציין כי המדובר בטיעון שהועלה בהאי לישנה מצד הנתבעים, ובכתב הגנתם ובעודם מיוצגים, נטען בפירוט כי התובעת מנסה להטעות את בית הדין ולהציג את המזכר הראשון כמסמך מחייב בין הצדדים, אך מסמך זה לא מחייב כלל, וממילא אין בו כדי לחייב את הנתבעים שלא היו צד למזכר . טענות דומות נטענו בהמשך ההליך מצידם של הנתבעים בתצהירי העדות הראשית
65. לגופו של עניין – ראשית נציין, אותו מסמך, שנקרא כאמור לעיל בשם "מזכר הבנות", נערך לכאורה בין התובעת וביתהּ אירין, לבין חברת דאבל פוינט. אולם, נשוב ונציין כי אין חולק כי החברה לא הוקמה בסופו של דבר. כלומר, ממילא אין המדובר במסמך שנחתם בין התובעת לבין הנתבעים עצמם. למען הסר ספק, ומכלל הנימוקים שמפורטים בפסק הדין, נבהיר כי לשיטתנו אין לראות בנתבעים כצוותא-חדא עם חברת דאבל פוינט, ואין כל נימוק ו/או סיבה לבצע מעין 'הרמת מסך' בין הנתבעים לבין אותה חברה, שכאמור לעיל ממילא לא קמה בסופו של דבר. למעשה, התובעת לא הניחה לפנינו כל טיעון שיש בו כדי להצדיק ולבצע את אותה הרמת המסך.
66. שנית, ממילא אין על אותו המסמך חתימות של 'הצד שכנגד' – לא של חברת דאבל פוינט ו/או מי מטעמה, ואף לא של הנתבע 1, ולא של הנתבע 2. על כן, גם מהבחינה החוזית, ממילא אין המדובר במסמך משפטי מחייב. אומנם, התובעת ביקשה להסתמך על דואר אלקטרוני שכתב הנתבע 1 לבת אירין ביום 4.11.2016, שם צוין כי המזכר "נחתם" , אולם אין חולק כי חתימה שכזאת כלל לא הוצגה לפנינו על ידי התובעת. מכל מקום, גם המסמך אכן נחתם, הרי שלכל היותר נחתם מסמך שאיננו מחייב מבחינה משפטית, וכפי שנראה להלן.
67. שלישית, במזכר מצוין בהאי לישנה שהוא אינו מסמך מחייב, ובפסקה השניה אף נכתב כך: "למעט התנאים המפורטים להלן תחת הכותרת "סודיות", "בלעדיות" ו"דין חל; סמכות שיפוט", שהינם מחייבים את הצדדים והם בגדר הסכם מחייב, מזכר ההבנות אינו הסכם מחייב ולא יוצר זכויות או חובות כלפי מי מהצדדים. הסכם מחייב ייווצר רק על ידי הסכם סופי (כהגדרתו בהמשך) שייחתם על ידי נציגיהם המוסמכים של הצדדים" (דגשים לא במקור).