34. באשר לתביעה השנייה, נטען כי יש לדחות את טענותיה של דיאליט. ביחס לטענת הפרת זכויות היוצרים במכונות הישנות, טוענים הרר ואשתו כי דינה של הטענה להידחות על הסף נוכח הרחבת חזית אסורה ואף נוכח שיהוי עצום. זאת, מפני שהרר עמל על פיתוח מכונות ה-FP כבר בשנת 1998, החל בייצורן בסוף שנת 1999 ובשיווקן בתחילת שנת 2000, וכל זאת בידיעה מלאה של דיאליט. בנוסף, יוצאים הרר ואשתו נגד קביעת בית המשפט לפיה שרטוטי המכונות נעשו בדיעבד, שכן לא ניתן היה לייצר את המכונות בשנים 1997 ו-1999 אילו לא היו בידיו של הרר השרטוטים באותה עת. כמו כן, דיאליט אף לא הוכיחה את טענתה שהרר ייצר את חלקי המכונה שלו על סמך שרטוטיה, ואין ממש בטענה כי חלקים דומים מלמדים על שימוש בשרטוטים או העתקתם. בנוסף, ביחס לטענת דיאליט בדבר סיווג המכונות כיצירה ספרותית, נטען כי דיאליט היא זו שטענה לכך שמדובר ביצירה אומנותית בכתב התביעה, ומכל מקום השרטוטים כלל לא זכאים להגנת זכויות יוצרים שכן החלקים עצמם אינם זכאים להגנה. באשר לטענת עוולת גניבת העין, נטען כי צדק בית המשפט בקביעתו שהמדובר בכפל פיצוי, כי כלל לא הוכחה עוולת גניבת עין ביחס למכונות הישנות, ומכל מקום הטענה קנטרנית משעה שייצור המכונות הישנות הופסק ושהן כלל אינן משווקות יותר. באשר לטענת הפרת הפטנט, נטען כי המדובר בטענה שערורייתית, שכן כלל לא נדונה בפני בית המשפט המחוזי ולא ניתנה להרר ההזדמנות להתגונן מפניה.
35. באשר לתביעה השלישית, כמו קודמותיה גם בעניין זה סבורים הרר ואשתו כי יש לדחות את טענותיה של דיאליט. באשר להפרת המדגם במכונות החדשות, טוענים הרר ואשתו כי יישום המבחנים לבחינת הפרת מדגם, ובפרט העובדה שהדמיון בין המוצרים ייבחן על רקע אפיון ציבור הלקוחות והמוצר, מוליך למסקנה כי יש לדחות את טענת דיאליט בעניין זה. יתר על כן, קיימים הבדלים צורניים בולטים בין המכונות, אשר בולטים לעין אף ללא עיון מדוקדק במדגם. באשר לטענת עוולת גניבת העין במכונות החדשות, נטען כי ההבדל החזותי בין המכונות מעלה כי לא קיים כל חשש להטעיית הציבור, קל וחומר כשמדובר בציבור צרכנים בקיא וקפדן. לבסוף, טוענים הרר ואשתו כי אין ממש אף בערעור על היקף ההוצאות שנפסקו לטובתם.
3. דיון והכרעה
36. לאחר עיון בכתבי טענות הצדדים ובמוצגים שהוגשו מטעמם, ולאחר שמיעת טיעונים מפי הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את מלוא ערעורה של דיאליט.
37. 3.1. ת"א 4951-08-07 עוולת גרם הפרת חוזה מעוגנת בסעיף 62(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). נוסחה להלן:
"מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי, הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון".
38. בעוד שדיני החוזים מגינים על הזכות החוזית מפני פגיעה בה על ידי הצדדים לחוזה, דיני הנזיקין, באמצעות עוולת גרם הפרת חוזה, מגינים על הזכות החוזית מפני מי שאינו צד לחוזה. הגנה זו משקפת את רצון המחוקק להגביר את מהימנותה של הזכות החוזית ואת יעילותה (נילי כהן גרם הפרת חוזה, 3 (דיני הנזיקין – העוולות השונות, ג' טדסקי עורך, 1986) (להלן: נילי כהן)). ללא קיומו של חוזה תקף בין הטוען להפרה לבין אדם שלישי, לא תקום העוולה. נוסף על כך, תנאי בלעדיו אין לקיומה של עוולת גרם הפרת חוזה הוא הפרה על ידי צד לחוזה, קרי – מעשה או מחדל בניגוד לו (ע"א 2512/90 סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ נ' סער, פ"ד מה(4) 405 (1991)).
39. הדרישה השלישית לקיומה של עוולת גרם הפרת חוזה (מעבר לקיומו של חוזה תקף והפרתו) היא גרימה. היינו יש להוכיח קשר סיבתי בין פעולתו של גורם שלישי לבין ההפרה (נילי כהן, עמ' 103). בית משפט זה הרחיב וקבע כי אין הכרח שהגורם השלישי יפתה או ישדל את המפר לביצוע ההפרה, על מנת שפעולתו תיחשב גורמת להפרה (ע"א 123/50 א. ל. באורנפרויד נ' דרזנר, פ"ד ה(1) 1559 (1951)). הדרישה הרביעית היא ידיעתו של הצד השלישי, הן לקיומו של חוזה מחייב כדין, והן לכך שכתוצאה מפעולתו עשויה להיגרם הפרה של החוזה (נילי כהן, עמ' 146).
40. לבסוף, נדרש שהגרימה להפרת החוזה נעשתה בהיעדר צידוק. ככלל, צידוק של המתערב יכול להיות מושתת על אינטרס עצמי כגון צורך, הגנה על זכות קניינית, זכות חוזית או אינטרס ציבורי אחר. על האינטרס להיתפס על ידי בית המשפט כעדיף, או לכל הפחות מקביל בחשיבותו, לאינטרס שבהגנת הקשר החוזי (נילי כהן, עמ' 211-235; פ' פרידמן "מאזן האינטרסים בבחינת היסוד 'בלי צידוק מספיק' בעוולת גרם הפרת חוזה" עיוני משפט ו 625 (1978) (להלן: פרידמן)). עם זאת, הלכה פסוקה היא כי אין לקבוע כללים נוקשים בדבר מה ייחשב לצידוק, וכי יש לשקול את כל הנסיבות האופפות את החוזה שהופר ואת הרקע לגרם הפרתו (ע"א 406/59 לינדסי נ' שיבר, פ"ד יד(3) 2422 (1960)).
עוולת גרם הפרת חוזה מושתתת אפוא על קיומם של חמישה יסודות: חוזה, הפרה, גרימה, ידיעה, היעדר צידוק. נבחן להלן התקיימותם של יסודות אלה במקרה דנן.
3.1.1. הסכם המכונות
41. אקדים ואומר כי לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי באשר להסכם המכונות. לאחר שבחנתי את הראיות שהוצגו לפנינו, ובפרט את חילופי המכתבים שבין דיאליט לסהג'ננד במהלך החודשים יוני עד אוגוסט 1999, נחה דעתי כי לא השתכלל הסכם מחייב בין השתיים, והמגעים ביניהן הסתכמו במשא ומתן למכירת 200 מכונות שלא נסתיים בהסכמה הדדית על פרטים מהותיים לעסקה. מסקנה זו מתחייבת מחילופי המכתבים שהציגה דיאליט, ולשם ביאור הדברים, אביא להלן את עיקרי הדברים מתוכם (מוצג 4 למוצגי דיאליט).
42. ביום 6.6.1999 שלחה דיאליט לסהג'ננד מכתב, ממנו עולה כי השתיים הסכימו על מכירת 200 מכונות בעלות של 3,750 דולר למכונה, בכפוף לתשלום מקדמה מצד סהג'ננד בגובה של 40%. מקריאת המכתב עולה כי סהג'ננד פנתה זה מכבר לדיאליט וציינה בפניה כי היא מצויה במשא ומתן עם לקוח בדבר רכישת המכונות, אולם היא מתקשה למכור לו את המכונות עקב המחיר הגבוה. לאור זאת, ביקשה דיאליט פרטים נוספים על המשא ומתן המתנהל בין סהג'ננד לבין אותו לקוח, תוך שציינה את הדברים הבאים:
"We will do our best to support you in fulfilling this deal, but we have to know the details first before we confirm it." (ההדגשה הוספה – ד.מ.)
מתוך מכתב זה עולה כי עובר לקביעת התעריף על ידי דיאליט, היא התייחסה לאילוצים של סהג'ננד ובחנה את האפשרות להתחשב באילוצים אלה בקביעת התעריף.
43. יתר על כן, ממכתב נוסף ששלחה דיאליט לסהג'ננד ביום 8.6.1999 עולה בבירור כי טרם נכרת בין השתיים הסכם, וכי עדיין התנהל דיון ביניהן על מחיר המכונות. במכתב זה דיאליט איננה מקבלת את הצעת המחיר של סהג'ננד, ומציעה בעצמה מחיר אחר:
"As for the price – the price of $3,250 is too low. After second and third thought – taking in our mind the penetration factor – we are ready that the price will come down to $3,500 and your margin will be $200 (this is a loss of $40,000)." (ההדגשות הוספו – ד.מ.)
נוסף על כך, במכתב זה הבהירה דיאליט כי אין באפשרותה לממן את ייצור המכונות ללא מקדמה, ולכן הציעה לסהג'ננד סיוע בקבלת מימון מגורם מקומי, בכפוף להמצאת "מכתב אשראי" מטעמה. אלא שסהג'ננד לא יכלה לעמוד אף במחיר זה ובמקדמה הדרושה. בתשובתה מיום 9.6.1999 הביעה סהג'ננד הבנה של הסיכון הכרוך בייצור המכונות, וציינה כי תעשה את מרב המאמצים למכור ללקוח את המכונות במחיר של 3,500 דולר ליחידה. באשר למקדמה, ציינה סהג'ננד כי היא עושה מאמצים למצוא פתרון, ובמקביל הציעה הצעה חדשה כדלקמן:
"… I am of an idea, that if you have 50 to 70 machines on the shelf, then I can pursue the costumer for taking […] CAD, and for the rest of the order we will have to think about LC, and other viable routes of financing. Please update me."
44. ואכן, בהתאם למכתב זה, ביום 27.6.1999 שלחה דיאליט לסהג'ננד הצעת מחיר עבור 148 מכונות, כך שמחיר כל מכונה יעמוד על 3,500 דולר. ביום 29.7.1999 השיבה סהג'ננד לדיאליט כי הבנק המרכזי של הודו סירב ליתן ללקוח אישור להעברת סכום המקדמה, ולפיכך כל שביכולתה הוא לרכוש 25-20 מכונות בתנאי CAD (שיטת תשלום בסחר בינלאומי, בה נעזרים המוכר והקונה בתיווך מוסד בנקאי). ביום 11.8.1999 כתבה דיאליט לסהג'ננד כי היא מצפה לתגובה להודעה שנשלחה לה ביום "27-7-88-99" (כך במקור, כאשר יצוין כי הודעה זו לא נכללת במוצגי דיאליט). בתגובה לכך ציינה סהג'ננד במכתבה מיום 11.8.1999 כי לא ניתן להוציא לפועל את הסכם המכונות במחיר של 5,000 דולר למכונה, וכי הלקוח כמעט ויתר על העסקה. לבסוף, ציינה סהג'ננד כדלקמן:
"Now, it is up to you to decide, whether you want the quantum business or not."
בתגובה לכך, ביום 12.8.1999 הציעה דיאליט, כלשונה שלה, הצעה כדלקמן:
"We have given a long thought to the 200 machines project. We prepare a plan that both will help us to give you the benefit of low prices and in the mean time allow us to produce it in a reasonable way. The understanding between us was that you will pay the total sum of $751,000 for 200 machines and 50 power supplies. Our suggestion is as follows:
We will arrange to send you goods in 5 shipments as defined in the attached table.
The goods will be sent on CAD basis.
Note that after 4 shipments all the $751,000 is paid.
The last shipment will be sent with refund invoice for the amount of $81,650 – exactly as the export invoice (no money will be required for this shipment).
Using this scheme will guarantee your prices and in the same time assist us to keep your prices. The client will pay exactly what he was willing to pay!!!"
(ההדגשה הוספה – ד.מ.)
להצעה זו צורפה גם טבלה המפרטת את הצעתה זו של דיאליט, ובה חלוקה למשלוחים תוך פירוט כמות המכונות שתועבר בכל משלוח, מחירן של המכונות על פי משלוח, ועוד כיוצא באלה נתונים.
45. מכל האמור עולה כי לא השתכלל כלל הסכם מחייב בין דיאליט לסהג'ננד. ראשית, לא התקיים קיבול על ידי סהג'ננד להצעת דיאליט מיום 12.8.1999. אמנם, דיאליט טוענת כי מכתבה זה מיום 12.8.1999 מהווה למעשה קיבול הצעתה של סהג'ננד מיום 11.8.1999, אולם אין לקבל טענה זו נוכח הפער הניכר בכמות המכונות אליה מכוונת כל חברה. כך, בעוד שסהג'ננד התייחסה לכמות של 25-20 מכונות בלבד, דיאליט הציעה מחיר ל-200 מכונות. יתרה מכך, גם אין במכתבים כל רמז לכך שסהג'ננד התכוונה לרכוש 25-20 מכונות במספר פעימות, עד לסכום כולל של 200 מכונות, כפי שטענה דיאליט. מכאן, שדיאליט היא שהציעה הצעה אך סהג'ננד לא השיבה להצעה זו, ועל כן לא התקיים קיבול. שנית, מחילופי המכתבים בין הצדדים עולה כי דיאליט וסהג'ננד כלל לא הצליחו לסכם את התנאים החיוניים של העסקה. דיאליט לא הציגה מסמכים המעידים כי הצדדים אכן סיכמו על מחיר של 751,000 דולר עבור 200 מכונות ו-50 ספקי כוח, כפי שציינה במכתבה מיום 12.8.1999. יתר על כן, אף אם נקבל טענה זו של דיאליט, מחילופי המכתבים עולה באופן חד משמעי כי לא הייתה הסכמה על אופן התשלום. אכן, הלכה היא כי בית המשפט רשאי להשלים פרטים חסרים בחוזה על ידי השלמה נורמטיבית, במסגרתה ניתן להיזקק להסכמת הצדדים עצמם, לנוהג מקובל בין הצדדים, לנוהג כללי ולהוראות חוק (ע"א 10859/07 חברה קדישא גחש"א שעל יד הרבנות הראשית והמועצה הדתית תל-אביב-יפו והמחוז (ע"ר) נ' לוי [פורסם בנבו] (22.1.2012)). אלא שבענייננו לא קיימת הוראת חוק רלוונטית ואף לא נוהג כללי בין הצדדים או בשוק. מכל מקום המדובר בפרט חיוני ומהותי המצוי בלב המחלוקת בין הצדדים, ומכאן שללא הסכמה לגביו כלל לא נוצר קשר משפטי מחייב (ע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ (בפירוק), פ"ד לג(2) 283 (1979); ע"א 651/72 פסטרנק נ' חברת יוסף לוי פתח-תקווה בע"מ, פ"ד כח(1) 617 (1974)).
46. בשולי הדברים יצוין כי מוכן אני לקבל את טענת דיאליט כי בפועל לא עלה על הפרק מחיר של 5,000 דולר למכונה. דומה כי סכום זה צוין בטבלה שצורפה להצעה מיום 12.8.1999 במסגרת הניסיון לייתר את הצורך בתשלום מקדמה, באופן בו מחיר המכונות יהיה גבוה בתחילה, וירד עם משך הזמן והתקדמות השיווק. אלא שאין בכך כדי לסייע לדיאליט בהוכחת טענתה האמורה. יוצא אפוא מכל האמור, כי דיאליט לא הוכיחה כלל קיומו של הסכם מחייב למכירת 200 מכונות בינה לבין דיאליט, ועולה מכל האמור כי הסיבה לכך הייתה כאמור חוסר הסכמת הצדדים על פרטים חיוניים בעסקה. פשיטא כי במצב דברים זה לא ניתן לייחס להרר גרימת הפרת חוזה שטרם נולד.
3.1.2. הסכם ההפצה
47. בית המשפט המחוזי קבע כאמור כי הסכם המכונות לא השתכלל לכדי הסכם מחייב, אך מנגד, מצא כי דיאליט אכן התקשרה עם סהג'ננד ביום 15.10.1997 בהסכם הפצה, המהווה חוזה מחייב כדין. לא מצאתי עילה להתערב גם בקביעה זו המתחייבת, בין היתר, מן העובדה שגם סהג'ננד ראתה עצמה קשורה בחוזה מחייב עם דיאליט. כך למשל עולה מהודעת פקסימיליה ששלחה סהג'ננד לדיאליט מיום 7.12.1999 (מוצג 15 למוצגי דיאליט, להלן: הודעת הפקס), להלן: